אוף, תרגשו אותי כבר ! פריטים מה- Wish List של אוגוסט

לאחרונה קשה לרגש אותי; הכל נראה אותו הדבר, הכל חוזר על עצמו, דבר לא מעלה גבה אצלי. אולי נהייתי בררנית, אולי זו סתם תקופה לא-ברורה, אבל עם עובדות קשה להתווכח: כל החנויות נראות לי אותו הדבר בדיוק; חלונות הראווה גדושות בפרטי אוברסייז מעיקים, הבדים הנשפכים מנסים לחפות על איכות זולה באמצעות חגורות-מותן עבות או סיכות- בד מצועצעות. ייתכן שזו רק אני, אבל נראה כי תעשיית האופנה לחצה יותר מדי על לחצן הקופי-פייסט (Ctrl+C) במקלדת. אם להיות קצת קשוחה, הייתי אומרת שמישהו התעייף שם. אולי אפילו הרים ידיים. מאז שאלכסנדר מקוויין החליט לנטוש אותנו לטובת הלא-ידוע, הכל נראה לי אפרורי, משעמם, בנאלי, שגרתי, תבניתי אפילו. חסר לי מהטירוף שלו, מהיכולת האדירה שלו לא רק לדחוק בגבולות של עצמו אלא להגדירם מחדש, להוציא את החומריות מן הבד וליצור משהו שהוא לא פחות מאידיאה הגלומה בחומר רק מפאת מגבלות הזמן והמקום שבה היא מתקיימת. מאז מותו בפברואר, אני מחפשת לו תחליף, אך עם הזמן נוכחת בי ההבנה, שכישרון כזה קורה פעם ב...אף פעם. אז אני מודה שקצת מאסתי באופנה. בבגדים הכוונה. לא מתוך סלידה אידיאולוגית מעיסוק בחומר ולא ברוח, אלא דווקא מתוך תסכול עמוק מכך שהרוח כבר לא מגולם בחומר; מישהו צריך לקחת את המושכות ולנסות להתחיל מחדש, מן הבסיס, מן ההריסות של היסודות שבנה מקוויין באמצעות מוחו המבריק. זה לא נראה באופק. בנתיים, חודש יולי עבר מבלי שארגיש אותו, ומתוך רצון לסכם את שהיה בכל הזמן הזה שלא עדכנתי את הבלוג באופן רציף, בחרתי בכמה מן הרכישות האחרונות שלי, רכישות סטנדרטיות מאוד, אני חייבת לציין; אין זה במקרה, חס-וחלילה, אלא קנייה מאוד מודעת לכך שאני צריכה איזון בתקופה זו של חיי, וגם כי מאסתי מעט בכל הבדים הנשפכים האלה שמוסיפים לי עשר קילו למשקל האמיתי שלי. אז אחרי תקופה לא-קצרה של חרם, חזרתי לטי-שירט השחורה, לג'ינס הצמוד בגזרה הגבוהה, לתיק הפשוט, לשרשרת פשוטה. הפשטות הזו לא באה לי בקלות; אבל היא בהחלט הכניסה איזון לכאוס שעובר עליי בחודשי הקיץ הללו. ג'ינס וטי-שירט שחורה. מעניין מה מקוויין היה אומר על זה. הרבה שחור ( בלק, באיפור-עיניים, בתכשיטים), מעט אקססוריז, בלי פן, בלי חצי-בית על הגב; כך אני רואה את עצמי חותמת את יולי ומתחילה את אוגוסט. Back to basics. אלכס בטח היה גאה בי. 

איתי ואני בתחנות אוטובוס- במיוחד ליום האהבה!

היי ! הרבה זמן לא כתבתי, הייתי (ועודני) עמוסה מאוד עם הלימודים (ותקופת המבחנים שאינה נגמרת) אבל עדיין , לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לשתף אתכם בכך שאני ובן-זוגי האחד והיחיד, איתי , זכינו בתחרות ליום האהבה ועתה הפוסטרים שלנו מתנוססים על תחנות אוטובוס ברחבי תל אביב. היום יצא לנו לראות זאת בפעם הראשונה וזה היה מאוד מרגש. הייתי צריכה לשקר ולתחמן כדי להוציא אותו מהבית בשעה תשע בערב (אחרי שהוא חזר מהעבודה רק בשמונה) אבל זה היה שווה את זה; לקח לו זמן לקלוט (הוא האמין לשטות שהמצאתי לו על זה שאני צריכה לאסוף סיכום מחברה לקראת המבחן מחר- לא מוזר? יש מחשבים בימנו!) אבל כיאה לחבר טוב, הוא לא התלונן; גם כשהכרחתי אותו לעשות סיבוב ועוד סיבוב סביב אותה תחנת אוטובוס אומללה (שרק אימללה אותו יותר, הוא לא הצליח להבין למה אני לא מוכנה לחצות את הכביש לצד השני ולקחת סיכום מחברה-לא-נראית-ולא קיימת), הוא פתאום קלט את דמותו מחייכת לו מן הפוסטר. עוד כמה שניות והוא כבר קלט במה מדובר. זה אמנם לא הדבר ה-כי מקורי בעולם (אין מה לעשות, ביחס למתנות המקוריות שהבאתי לאיתי, פוסטר על תחנות אוטובוס הוא דבר מגניב ביותר, אבל טי-שירט עם הדפס בדמותך, משחק בבובות כמו בר רפאלי ומייגן פוקס זה הרבה יותר שווה!) אבל אבל אבל - זו בהחלט היתה הפתעה מתוקה, כיפית, קלילה ומאוד במקום. לראות את החיוך שלו היה שווה את כל הסיבובים באוטו. כל מי שמזדמן לו להיות בתל אביב בקינג ג'ורג' פינת נצח ישראל (כיכר מסריק) או בבן יהודה פינת גורדון- זה יהיה נחמד אם תעצרו לרגע, תתבוננו בפרצופים האינפנטיליים שלנו ותודו- וואלה, שיחקו אותה! טוב, בסדר, הנהון ראש קטן יספיק.

בן-יהודה פינת גורדון, תל-אביב

קינג ג'ורג' פינת נצח ישראל (כיכר מסריק), תל-אביב

פוסט נוסף באתר של תל אביב סיטי

http://www.telavivcity.com/article.asp?articlecode=3411

שוק החלפות מקוון. האם יש משהו טוב מזה?

בואו לראות בגדים שאני מוסרת (חינם,אין כסף) בשוק-ההחלפות המקוון
http://www.allbo.co.il/photo/photo/listForContributor?screenName=0bafxaowvrjrv
הקונספט הוא די פשוט: נכנסים, בונים פרופיל, מעלים תמונות, ואנשים שמעוניינים בפריט מסוים
מקשרים אתכם לפריטים שלהם שאולי יעניינו אתכם. מצאתם משהו שאהבתם? אתם יוצרים קשר
ומחליפים ביניכם. חשוב להדגיש: מדובר בהחלפות, לא מכירות! בתור אחת שמחליפה בגדים כבר שנים
עם חברות, ובתור אחת שמוסרת כל עונה ארגז של בגדים לצדקה (נשבעת לכם) אין דבר יותר כיפי
לדעת שבגד שהעלה אבק אצלי בארון, הופך להיות אייטם אהוב על מישהי אחרת. לי זה עושה ממש
טוב על הלב לדעת שזה יכול להתאים למישהו אחר. מה גם, שמכירים הרבה אנשים חדשים ואם אתם
יודעים לחפש טוב, אתם עלולים למצוא אוצרות של ממש... ממש כמו בחנויות יד-שנייה או חנויות וינטאז'
מבלי שתצטרכו להוציא שקל. האתר מתעדכן באופן רציף, בכל שעה מעלים עשרות פריטים, וההיענות נפלאה.
הפרופיל שלי עתיד להתעדכן עם בגדים נוספים בימים הקרובים, ממליצה לכם להיות עם יד על הדופק.
יש שם כמה פריטים באמת מיוחדים וחד-פעמיים. מומלץ בחום!

בחודש הבא זה קורה- ויולט מאג יוצא !

קונספט, עריכה, כתיבה, תרגום, איור ועימוד: רעות בוסיס
עיצוב וביצוע המודעה: רעות בוסיס
כל הזכויות שמורות יולי 2010

Work in progress

הבלוג עובר שינויים מאסיביים, בימים הקרובים יתעדכנו כל הדפים. אני מזמינה את כולכם לעשות מנוי (חינם אין כסף!) ואז תקבלו באופן שוטף את העדכונים שנערכים בבלוג. אם אתם מאלה שהודעות ישירות למייל מציקות לכם, תשלחו לי את המייל שלכם ואשלח לכם הודעה רק כאשר יש עדכונים חשובים. 

Another post of mine got published on telavivcity.com

http://telavivcity.com/article.asp?articlecode=3366

maybe you were right all along

Feel Pink

תיק ניטים, שמלה ורודה, טייץ' שחורים- זארה
צמידים- אקססורייז
לק- ג'ייד (מספר' 30) ושיק (מספר 32)
מטפחת- חנות יד שנייה בראש פינה


אני אוהבת ורוד, מעולם לא הכחשתי זאת. ועדיין, בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי משלבת את הורוד עם שחור,וככל שהניגודים יותר בולטים, אני יותר מרוצה. להרכיב אאוטפיט כל אחד יכול, אבל להפוך אותו לשלך, ולדאוג שיהיה בו אמירה אישית שלך, זה כבר סוג של אמנות. אני לא מתכננת מה ללבוש. אני פשוט קמה בבוקר ולובשת מה שאני מרגישה באותו הרגע. שמעתי פעם שאומרים שנשים מתחלקות לשתי קבוצות- אלה שמתלבשות בשביל למשוך גברים, ואלה שמתלבשות בשביל לגרום לנשים אחרות לקנא, או מינימום להרים גבה. אני לא חושבת שזה נכון. יש עוד קבוצה של אנשים, שמתלבשים בשביל... עצמם. קמים בבוקר ופשוט נותנים לאני העצמי שלהם לצאת החוצה דרך הבגדים והאביזרים. אני מאמינה שהקבוצה הזו מייצגת אותי נאמנה. כבר אמרו לי לא פעם, שאפשר לקרוא אותי לפי מה שאני לובשת. בימים שאני מוטרדת, אני אפורה; בימים שאני מרגישה נלהבת או מלאת-אנרגיות, תראו אותי עם סגול וירוק; כשבא לי משהו קצת תמים, אני לובשת בגדים נשפכים בצבעי שמנת, כשבא לי להרגיש גירלי-גירל אני לובשת הרבה הרבה ורוד, וכשבא לי ללכת על המראה הקלאסי (בלונד ושחור) אז תראו אותי עם אאוטפיט שלם בשחור, כולל הלק. מילת-המפתח אצלי היא ללא ספק לשחק עם הבגדים, לנסות שילובים שלא בהכרח משתלבים, להפגין קצת תעוזה ולתת לטי-שירט ולג'ינס לנוח טיפה על המדף. קיץ הוא עונה נפלאה להתנסות, בעיקר בגלל צבעי הפסטל המדהימים האלה שעושים שמח לעיניים כשהם משולבים ביחד (סגול, ורוד, ירוק מנטה ותכלת. יאמי!) העיקר הוא לא לקחת את הבגדים יותר מדי ברצינות, פשוט לתת להם לספר סיפור עליכם.  כשזה נובע ממשהו אמיתי, ולא מתוך נסיון לעשות רושם על מישהו, הרבה דברים מיוחדים מתרחשים. תנו לאמן שבכם לצאת החוצה. לכו תדעו מה יצא מזה. 

פלסטיק לבן

 איור ועיצוב: רעות בוסיס 2010

http://www.telavivcity.com/article.asp?articlecode=3337

http://www.telavivcity.com//pages/plastiklavan2/blogspot.htm

חתיכת מציאה

לכל ברות-המזל שלא עובדות היום! אסור, פשוט אסור לכן לפספס את המכירה של רוני, מכירה שכל אחת שאוהבת ומבינה באופנה ובסטייל לא יכולה להיעדר ממנה. הכינו את הציפורניים לשליפה- היום, יום שישי, 11:00-18:00, ב'קאסימה פופו', נחלת בנימין 23 (כניסה דרך השער הכחול), ממש לקראת סוף הנחלה. הכניסה היא חינם, הפריטים (בגדים, תיקים, חגורות, תכשיטים) עד 50 ש"ח לפריט (בדקתי, סנדוויץ יבש בדיוטי פרי עולה יותר. אתן יכולות להרשות לעצמן לדלג על ארוחה אחת בשביל פריט מהמם.) הפריטים יהיו יפים, מיוחדים ובעיקר זולים, שזהו, כידוע לכל, השילוש הקדוש. כולנו מרוששות, ועדיין, רובנו יכולות להודות שיש הרבה דברים שאפשר להתפשר עליהם (לימודים, קריירה, בעל? אני צוחקת) אבל על פריטים מיוחדים ועל-זמניים, כאלה שאומרים עלייך הרבה יותר ממה שכל אימא תוכל לומר (מינוס הפאדיחות) והכי חשוב- זה פאן טהור, אז איך אפשר לוותר? אז זהו, שאי-אפשר. החום הוא גם לא תירוץ מספק. א-גרויסע מציאה הוא חתיכת מציאה, אז תעשו לעצמכן טובה, שימו חצאית קצרצרה על הבוטילישס שלכן ובואו להפגין נוכחות. אם אתן לא יוצאות עם שקיות, אז כנראה שהבעיה היא אצלכן.

צילום: אלי בוחבוט 

סטיילינג הורס ודוגמנות: רוני כהן

Sleeping is sooo overrated

לילה \ בוקר טוב לכל מי שקורא שורות אלו! היו ימים מטורפים ולא הרשיתי לעצמי לשבת ולכתוב, על-אף שרציתי מאוד. תקופת המבחנים החלה ועמה הגיע דוחק נוראי בזמן. ואני, כידוע לכל, ממש גרועה בניהול זמן. אז מצאתי את עצמי לומדת בלילות והולכת כמו סהרורית בימים, מדלגת על ארוחות ושוכחת להחזיר טלפונים לאנשים. האמת, שזה לא נוראי כמו שאני מנסה להציג את זה. הרבה תובנות מתעכלות פנימה ברגע שאתה מאבד את עצמך לדעת עקב מחסור רציני בשעות שינה. מבחינה של יצירה, נדודי שינה הם דבר נפלא; כל הדברים היותר מיוחדים, מוזרים ומאתגרים שאני יוצרת מגיעים דווקא ממקום מאוד עייף ותשוש. ההכנות לקראת פלסטיק שוק בלילה לבן בעיצומן; מסתבר שאני עובדת טוב עם לחץ; דברים נקבעים מהר יותר, החלטות מתקבלות, כל תהליך הארגון נכנס להילוך מהיר יותר; אין לי ספק, שעם מבחן באמנות רומנסקית ביום רביעי הקרוב, ואת האירוע של לילה לבן ביום שלמחרת, הימים הקרובים יתארכו אל כדי יום אחד ארוך-מאוד. אז מה מצפה לי בימים טרופים אלו? העיצובים להדפסים כבר נקבעו ונמצאים בשלבים מתקדמים (יש פחות ויש יותר) של יצירה; ליטושים אחרונים על המגזין וכמובן (איך אפשר בלי) אינספור ענייני לוגיסטיים מעצבנים שיכולים לבנות או להרוס אירוע. אני מסתובבת עם המחברת שלי, כותבת הערות, תזכורות ורשימות אינספור ומקווה לטוב. למען האמת, קשה להסתיר את העובדה שאני נרגשת לקראת האירוע ומחכה בקוצר-רוח (זה בגלל כל ההתרוצצויות) לבואו; אני אפילו לא מנסה! הרבה עוד לפניי, סו היר ווי גו...!

One

thanks to polyvore.com for letting me use their beautiful items

הרבה חוטאים במחשבה, שכמות משמע איכות. בפועל, זה לא עובד ככה. הנה, יש לי הרבה מכנסי ג'ינס בארון, אבל בסוף אני חורשת על אותו אחד עד שהוא מתפורר (ממש ככה). אני אישית מאמינה שמספיק ג'קט אחד טוב בשביל לסדר מראה שלם, כזה שהולך גם כאאוטפיט סולידי למשרד או לפגישת- עסקים, אבל שבקלות אפשר להשתמש בו גם כג'קט אופנתי ליציאה בערב עם חברות. הג'קט השחור הזה הוא פשוט, אך לא פשוט מדי. הדיטייל שיש לו בכתפיים מוסיף תחכום ואמירה אישית לבגד. בקולאז' שהכנתי כאן ניסיתי להראות לכם שמספיק פריט אחד- ובמקרה הזה ג'קט איכותי- בשביל לשנות מלתחה שלמה. אפשר כמובן לשלב את הג'קט עם מכנסיים מחויטים (לעבודה או לפגישה) או עם ג'ינס וגופייה בהירה (למפגש עם החברות) אבל אני בחרתי דווקא לשלב אותו עם חצאיות קצרות ונעלי-עקב גבוהים. הכל עניין של מיקס ומאץ'. אני אוהבת לערבב בין טקסטורות, בין צבעים ובין סגנונות. יש כאלה (כמו בן זוגי הנפלא) שחושבים שיש לי סגנון מוזר, לא-מחובר למציאות ואפילו מיושן, אבל מבחינתי- העיקר שאני אוהבת אותו. ככל שהוא פחות רגיל, ככה אני מרגישה שיש אמירה מאחוריו. אני אוהבת טי-שירטס או גופיית סבא צמודה עם ג'ינס, אבל אם אני הולכת על המראה הפשוט בלבוש, בתסרוקת או באיפור או אפילו בבחירת התיק, אני תמיד אלך על משהו מוחצן יותר, כזה שמושך תשומת-לב ובעל אמירה משלו. מבחינתי הקולאז'ים שאני מכינה לכם כאן הם רק ההתחלה של גיבוש השפה העיצובית, האמנותית והאסתטית שלי באופנה ובאמת שאני מקווה שכשאתקדם בתפירה ואדע לתפור לעצמי את הבגדים, אוכל להעלות את העיצובים כאן לאתר, ואולי אז תוכלו לומר שקלטתם (או לא) על מה כל הבאזז.

הבטחתי לעצמי שעד יולי אלמד ללכת על עקבים כמו ליידי אמיתית

מי בא לעזור ונותן לי יד?

thanks for polyvore.com for using their items 

For those soft summer nights...

thanks for polyvore.com for using their items

Blog Lovin

Follow my blog with bloglovin

חסרת-מאמץ גם בפרטים הקטנים

thanks for polyvore.com for using their items

אתם יודעים איך זה...

...דווקא כשהכי עייפים ומתים לישון, אפילו חמש דקות, לא מצליחים להירדם; דווקא כשהכי רוצים שקט, הילדים של השכנים מחליטים לעשות טרור ולהתרוצץ בכל רחבי הבית בצרחות אימים והקנטות הדדיות; דווקא כשבא לנו משהו מתוק, עדיף שוקולד שווייצרי עתיר קלוריות ומשמין להחריד,  כל החיפושים בבית מניבים קרקרים מלוחים במזווה שאלוהים יודע כמה זמן הם שוכבים להם שם; כשיושבים מול דף ריק בהחלטה ברורה שעתה נכתוב את יצירת המופת האישית שלנו, הדף מתמלא בתזכורות לקבוע תור לרופא, או לדברים שצריך לקנות מהמכולת לפני שהשבת נכנסת והחנויות נסגרות; כשאני לוקחת את המצלמה ומחפשת מה לצלם בחוץ, הרחובות כולם שוממים; כשאני נוטלת מכחול ביד ורוצה להתחיל לצייר, אני אף פעם לא יודעת מהיכן להתחיל. נו, אתם יודעים איך זה... אנחנו יכולים לתכנן את חיינו במשך כל החיים ועדיין למצוא את עצמנו בנקודה אחת בזמן מרגישים מגוחכים להפליא. ככה זה, אני מניחה. לחיים יש תכניות משלהם עבורנו ולא פעם קרה שמה שהכי לא רציתי שיקרה, קרה דווקא בתזמון הכי מחורבן שיכול להיות. ומנגד,דווקא כשבא לך להתרסק לחלוטין ולאבד תקווה מלמצוא משהו בעל משמעות בקיום האנושי המיותר הזה, משהו מדהים ויוצא מן הכלל מתרחש מול עיניך. אלאניס מוריסט כתבה על זה שיר שבנה לה קריירה שלמה, אבל היא לא שינתה דבר מלבד לקרוא לילד בשמו- כן, אירוני איך בסופו של דבר השאיפות והרצונות שלנו מצטמצמים לדברים בסיסיים למדי. כמו למשל לסיים שיעור ריקוד בסטודיו בי, לחצות את הכביש ולפנק את עצמי בגלידת רום-צימוקים וריבת-חלב בגביע עצום ב'פאפא אלדו'. או להסתובב בסנטר ולמצוא מגזין שחיפשתי הרבה זמן ולגלות שהוא במבצע. או לצאת באמצע היום ולהיכנס לבית-קולנוע שכונתי (כמו קולנוע-גת ברחוב צייטלין בתל-אביב, קולנוע קטן ולא יומרני, אשר אליו נהגתי ללכת לבד בשעות לא-הגיוניות ולראות סרטים שספק אם הייתי מישהו היה מסכים להצטרף אליי. באותה תקופה שגרתי בתל-אביב (באותו הרחוב, במרחק של כמה בניינים בלבד) ראיתי הרבה סרטים צרפתיים, רומניים ונורדיים ונהניתי מכל רגע. היום זה מרגיש כמו תקופה רחוקה, אחרת, אקספרימנטלית יותר, שבה נהניתי מכל הזדמנות להיות לבד בעיר הגדולה ולחוות אותה על בשרי. היה פשוט יותר לומר שהיום זה קצת אחרת, אבל זה לא יהיה מדויק; לא השתניתי. אני עדיין הבת של אבא שלי, עקשנית, חסרת-סבלנות לעתים, כזו שרוצה ללמוד לבד, להיות יצרנית, לחוות הכל על בשרי. אבל היום אני יותר... נזהרת. מחושבת. מפוכחת. אני עדיין רואה את עצמי מכינה את הריבה בעצמי ותופרת לעצמי את הבגדים ומשפצת בעצמי את הבית; אבל בשנה האחרונה דברים נכנסו לתוך איזון, כזה שעדיין לא הבנתי לחלוטין מהו. יכול להיות שזה בגלל הלימודים התובעניים שמונעים ממני להתפזר למאתיים כיוונים שונים, ויכול להיות שזה פשוט מיקוד כזה שעוד לא היה לי כי אני כבר יודעת מה המטרה שאליה אני מכוונת, גם אם אין לי מושג מאיפה להתחיל.

Five New Things

מימין לשמאל נגד כיוון השעון: בורדה, ארנק פרחוני (גולף), חצאית פרחונית (זארה), משקפי שמש מנומרים (שוק הכרמל), צללית בסטיק של מאק, מהסדרה greasepaint , תיק אפור עם רצועת מתכת ארוכה (זארה)

יום בשוק

ביום הכי חם בשנה, היינו בשוק הכרמל. כן, לא רעיון מבריק, אני יודעת. אבל חגגנו למאיה יום הולדת וכלת-השמחה רצתה יום-שוק, אז יום-שוק איט-איז. וכך פינקנו את עצמנו ביום כיף בעיצומה של תקופת הבחינות הארורה וזה היה בהחלט במקום. לגבי המצפון... הוא הגיע רק בערב.
ובכן, יכולתי להביא לכם תמונות של השלל שקנינו, אבל כגירלי-גירל לא-מפותחת שכמותי, העדפתי להעלות את התמונות החשובות באמת- תמונות מדוכן הממתקים העצום הזה שעשה עלינו (עליי ועל דנה) קופה נאה. אחר-כך הבנות נטשו אותנו לטובת חיים אמיתיים עם בעיות אמיתיות, ואנחנו נותרנו עוד קצת באשליה, שאם לא נזכיר את תקופת הבחינות אז מבחינתנו היא לא קיימת. אז עשינו מה שגירלי-גירלס אוהבות לעשות והלכנו לקנות מגזיני אופנה בדיזינגוף סנטר. אני רכשתי בורדה מחודשים קודמים (שנשארו במקרה על הסטנד), ודנה פינקה את עצמה בווג הבריטי האיכותי של חודשי יוני-יולי. יאמי! עוד קצת קניות ואז נטשנו את תל-אביב לטובת הרכבת בשעת צהריים מאוחרת, עייפות אך מרוצות. מיותר לציין שלא למדתי אחר-כך? חסרת-תקנה שכמותי!