יום שישי בבוקר.

השעה שמונה וקצת ואני ממתינה לרכבת, ישובה על ספסל מתכת קר ובוהה באיזו נקודה לא ברורה בחלל האוויר.פיספסתי את הרכבת בדקה. רצתי אליה מתנשפת ומתנשמת רק בשביל לראות אותה מתרחקת ממני יותר ויותר.באפיסת כוחות מצאתי את עצמי מתמוטטת על הספסל ובראשי מאתיים מליון מחשבות על מה אני יכולה לעשות בדקות הארוכות שמצפות לי בהמתנה לרכבת הבאה. אני יכולה לקרוא את הספר של קנדינסקי שאני חייבת לקרוא לשיעור ואני יכולה גם לכתוב לבלוג. אז החלטתי לכתוב. לא כתבתי כל השבוע ויש לי הרבה מה לעדכן ולספר. אז הנה, זו הזדמנות טובה לעשות בדיוק את זה.

למזלי דאגתי להביא עמי את פינקי- פינקי הוא המחשב הנייד הקטנטן והחמוד שלי שחגג לא-מזמן שנה איתי. הוא קצת שרוט וטיפה מאובק אבל הוא עדיין ורדרד ועליז כמו בהתחלה. אני משתדלת להסתובב איתו לכל מקום, אבל לאחרונה קצת זנחתי אותו לטובת הכרטיסיות הנפלאות שלי. אני חושבת שמחשב נייד הוא ברכה וקללה גם יחד. הוא ברכה כי הוא מאפשר לי חופש תנועה מלא- אני יכולה לקחת אותו איתי לכל מקום ולא להסתגר בבית. הוא קללה כי הוא ממכר. אני משתדלת להשתמש בו רק כשאני ממש צריכה וסביר להניח שלא תראו אותי יושבת באוטובוס ומתעדכנת על מיילים במהלך נסיעה של עשר דקות. אבל ברגעים כאלה, כשאני יודעת שיש לי עוד שעה ואף יותר עד לבואה של הרכבת שתיקח אותי לעבודה, אני חייבת להודות שהזמינות של פינקי היא מצילת חיים ממש. 
השבוע היה גדוש במידה רבה, אבל בסיומו אני יכולה להעיד שהבנתי דבר או שניים עליי ועל ההתנהלות היומיומית שלי עד כה. הבנתי שאני בחורה רגישה שפועלת על ידי אמוציות אימפולסיביות ורגעיות. הבנתי שאני יכולה לשנות את זה בהחלטה מודעת אחת, אבל בנשימה אחת גם הבנתי שזה קשה. הבנתי שאני רוצה להיות משימתית יותר-לא לדבר על לעשות אלא לעשות ואז לדבר על מה שעשיתי. זה נשמע מגוחך, אבל זה מטריד אותי. אתם בטח חושבים לעצמכם שאיבדתי את שפיותי. כל האנשים המשימתיים באשר אתם- לכם זה נראה הדבר הכי קל בעולם. אני לא מסוגלת להתחיל לעשות משהו מבלי להתמהמה או להרהר או להתלבט או ללעוס את המחשבות הללו שוב ושוב. אני לא באמת יודעת למה אני ככה. 
כשניסיתי לגייס טיפים מחברות ללימודים, התברר לי שאין שיטה אחת מנצחת להצליח במבחנים. צריך לשבת ולקרוא. למרקר ולסכם. לתרגם ולהקליד. צריך לעבוד. קשה. להתמיד. להיות עקביים. ההפתעה הגדולה הגיעה כשגיליתי שרוב חברותיי לא יושבות כל היום וכל הלילה וחורשות. נשבעת לכם שחשבתי שזו הדרך היחידה ללמוד טוב- לוותר על כל מה שהכרתי לפני הלימודים ולהתמסר לחלוטין ללמידה. לא טלוויזיה ולא חברים ולא אירועים משפחתיים ולא עבודה. ומסתבר לי שטעיתי ובגדול. חברות שלי מרשות לעצמן לראות טלוויזיה בערב ולצאת ושומו שמיים- גם לישון! הרבה! והן עדיין מספיקות לקרוא את המאמרים ולמרקר ולסכם ולשנן את היצירות ולקבל ציונים מעוררי-הערכה וקנאה גם יחד (כמו 97 וחצי- שלאף אחד לא ברור לאן הלכו שתיים וחצי נקודות מסכנות.) אז ניסיתי לסחוט מהן טיפים ללמידה נכונה וכל פעם נעניתי בתשובה הכי קצרה והכי מרגיזה שיש-פשוט ללמוד. זה מרגיז כי הן צודקות. אולי הגיע הזמן שאני אקח את עצמי בידיים ואתנהג כמו סטודנטית לשם שינוי. זה קשה. כשזה נוגע ללימודים משהו תמיד נתקע. קשה לי פשוט... להתחיל. כמה טיפשי זה- אני יודעת. אולי זה בגלל שיש כל כך הרבה מה לעשות-  רוב הזמן אני מרגישה כאילו אני חיה חיים כפולים. רק לאחרונה התחלתי להבין שאני לא בהכרח צריכה לנהוג ככה בשביל להצדיק את קיומי. אני יכולה ללמוד בבקרים ולצייר בערבים וזה בסדר גמור. אני יכולה להיפגש עם חברה או ללכת לרקוד וזה יהיה נפלא. אני יכולה ללכת לישון בצהריים ולא להרגיש רע עם זה. אני יכולה לחיות ולא רק לדבר על לחיות. הרי יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ואף פעם לא משעמם לי מעשייה. רק חבל שכשזה קשור ללימודים, אני פתאום מרגישה עייפות נוראה. אבל די.בצעד נדיר אני באה וקובעת לעצמי עובדה- אין יותר רשימות בלתי-אפשריות עם דד-ליין לא-הגיוני-בעליל. מעתה לעשות לעשות לעשות. אני רוצה להיות משימתית יותר. אני רוצה לדעת לארגן את הזמן. ופאק איט- אני ממש רוצה להפסיק לאחר לכל מקום.