אני אוהבת לפרגן לאנשים שמרגשים אותי, אוהבת להמליץ על דברים מעניינים שנגעו ללבי, אוהבת לחלק מחמאות כשהן במקום. אני לא פוליטיקאית, אז לא תשמעו אותי מוציאה מהפה מילות-סרק, זה לא אני. מה שכן תמצאו בבלוג הזה הוא משהו אחד שאני מאוד אוהבת לעשות והוא- לפרגן למי שמגיע לו. תמצאו פה קישורים לאתרים שאהבתי, למוצרים שאני אוהבת, לטיפים שקיבלתי שהצילו אותי לא-אחת, לביקורות, מפרגנות כמובן, להמון דברים שבהם אני נתקלת ביומיום שמכניסים אור ליום שלי. אני קצת כמו פו הדוב בעניין הזה, אם אין לי משהו טוב לומר אני פשוט שותקת. עד עכשיו זה לקח אותי רק למקומות טובים. כן, יכול להיות שזה עניין של קארמה, יכול להיות שזה עניין של אופי, מבחינתי זה לא באמת משנה- העיקר מבחינתי הוא שאני הולכת לישון בכל לילה בלי ייסורי-מצפון שלכלכלתי על מישהו או לא-פרגנתי לאחר, על-אף שבהחלט הגיע לו. מה אני אגיד? אני פשוט בחורה נחמדה. לפעמים אני מקבלת בעיטה בישבן על היותי נחמדה, אבל לרוב אני מאמינה שהפרגון הזה מוביל אותי למקומות נפלאים ולחוויות נדירות עם אנשים מיוחדים שאני פוגשת באמצע הדרך. ככה אני, אני מניחה. אני לא מרגישה צורך להתנצל על כך שאני לא בחורה שמונעת מאינטרסים וכן, אני באמת מאמינה שקנאה משדרת חולשה וחוסר-בטחון, ודעה-קדומה היא מחלה נוראית שיש למגר מהחברה הזו ומיד. אני אוהבת אנשים, אני מאמינה בכוח שיש לאדם לעזור לאחר ולהשפיע עליו, מאמינה שהאיי-פון, איי-פד, אמ-פי, די-ואקס, או וי-או-די לעולם לעולם לעולם לא יחליפו את העוצמה שיש בחיבוק אוהב או בשיחה טובה ואמיתית עם מישהו קרוב. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בישות-עליונה, לא מאמינה בגורל, לא מאמינה בכלום- רק באנשים ובכוח העצום שיש להם לשנות ולהשפיע. אני מאמינה בכל לבי בכך שכל הבייבי סטפס שלקחתי במהלך חיי הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום, אשר ממנו אני כותבת את הבלוג הזה אליכם. רק חבל שאנשים ויתרו על חמלה, איבדו את הסבלנות, התחילו לחשוב במונחים של רווח ותשואה והצלחה ו-'מה יוצא לי מכל זה?'. כולם רוצים הכל, ומהר, ועכשיו. אף אחד כבר לא עוצר באמצע הרחוב ומריח את הורדים המשגעים שפורחים עכשיו מכל עבר. ואולי זו רק אני, שסף הרגישות שלה הוא כה רעוע ועדין, שכל דבר משפיע, כל דבר מערער ומסעיר, כל דבר חשוב או קובע. אבל זה עצוב להתבונן מהצד ולהרגיש איך הערכים הולכים ומתפוררים. איך בכל יום אנחנו מאבדים עוד חתיכה מצלם אנוש. עשור מהיום והמחשבים יחשבו במקומנו, יעשו בשבילנו, יאכילו את הילדים במקומנו, ויעשו מבחנים במקומנו, ויעמדו בתור לבנק במקומנו, ויחרבנו במקומנו. ואז נוכל לומר באופן חד-משמעי שאבדה המשמעות של להיות אנושי. אבל מה, פעם בכמה זמן אני פוגשת אדם שמזכיר לי את הכח שיש לרעות אמיתית בין אנשים. היום זה היה באוטובוס, כשהנהג החל לנסוע בפראות והעיף אל השמשה נוסעת מבוגרת עם שקיות עם מצרכים, וכל האוטובוס קם על הרגליים ועצר את הנהג, עצר את התנועה באחד הרחובות העמוסים ביותר ברמת-גן, ולא נתן לאף מכונית לזוז לפני ששטפו לה את הפנים, שמו יוד על הפצעים, עזרו לה עם השקיות, הקימו אותה מהרצפה. דברים כאלה מעלים לי את הפיוזים כלפי 'המערכת', אבל מאדירה את הכח של האדם הקטן, הפשוט, זה שחזר מהירקן עם כמה תפוחי-אדמה למרק. כן,אני אוהבת אנשים. ולא, לא משנה לי מאיפה הם מגיעים, מה ההורים שלהם עושים, כמה כסף יש להם בבנק, אם הם סיימו תואר ראשון, אם הם לובשים מותגי-יוקרה, מה העדה שלהם, מה צבע העור שלהם, מה המשקל שלהם, מהי הנטיה המינית שלהם, מה הם אוהבים לקרוא בשירותים, אם זה ניטשה או לאישה, תשבץ או פלייבוי- כל עוד זה לא פורנוגרפיית ילדים, זה בסדר מבחינתי. לא משנה, העיקר שיהיו בני-אדם. האם אתם יכולים ללכת לישון בלילה בידיעה שאתם בני-אדם, בכל מובן המילה? אתם לא צריכים לענות, רק לעצמכם. אני בכל בוקר מתעוררת ליום חדש בתקווה שאהיה אדם טוב יותר, בת טובה יותר להוריי, אחות טובה יותר לאחיי הגדולים (זה קשה! הם כאלה קרציות לפעמים), דודה טובה לאחיינים שלי, אימא טובה לכלב שלי, חברה טובה לחברים הנפלאים שלי, בת-זוג טובה לבן-זוגי המדהים. מבחינתי, זה כל מה שחשוב לי. שהאנשים האהובים עליי ירגישו בכל רגע אהובים על ידי, גם כשאני עושה דברים מעצבנים כמו לריב על מי מסדר את הכלים במדיח בארוחת ערב (מריבה שהתחלתי עם האחים שלי לפני יותר מעשרים שנה, כזו שסביר להניח שלא תסתיים גם בעוד עשרים שנה) או כשאני מבטיחה לעשות משהו ושוכחת כי שוב נעלמתי 'בעולם שלי', או כשאני מתנהגת כמו רעותי-נזק ונתקעת במקרר, בקיר, בשולחן, בשידה, בצ'ופצ'יק של השולחן במטבח, בלוח המודעות ברחוב או במדרכה שנקלעה לדרכי (סיפור אמיתי! כמעט תבעתי את עיריית תל-אביב על הנזק, חצופים!) וכל זה בשעה אחת תמימה.קיצור, אני יכולה להתיש את כולם, אבל בסופו של כל יום, אני אוהבת לאהוב, אוהבת להצחיק, להיות רעותי-שטותי ולהתנהג כמו משיגנע קטנה עם כושר-ריכוז אפסי, ומבחינתי, לראות חיוך על הפנים של מישהו שאכפת לי ממנו, זה ההיי-לייט של היום, של השבוע, של השנה... ! גם אתם יכולים להיות ככה, וחלקכם הגדול אפילו כן ככה במידה מסוימת, ומה שיפה הוא, שבכל יום אפשר לנסות שוב, להיות חבר טוב,בן-זוג טוב, בן-משפחה טוב, אזרח טוב למדינה הזו.
יום חמישי, 29 באפריל 2010
שאלת-השאלות
אתמול, בשיעור של תמי כץ-פרימן אודות השיח הפמיניסטי והשתקפותו באמנות הישראלית העכשווית, מצאתי את האומץ להרים את היד ולשאול את האמנית מיכל שמיר את שאלת השאלות- מתי התחלת ליצור, והאם היצירה נבעה מאירוע מסוים שחווית, או בהדרגה, ללא סיבה נראית לעין? מתי הבנת שאת אמנית, ושבזה את רוצה לעסוק באופן בלעדי ובצורה מקצועית ולא רק כתחביב בלבד? תמי העירה שמדובר בשאלה טובה ומורכבת, מיכל הנהנה בהסכמה וכל מה שאני חשבתי לעצמי באותו הרגע הוא שאולי אני שואלת אותה את השאלה הזו, אבל למעשה אני מפנה את השאלה הזו אליי. כבר שנים על גבי שנים שאני יוצרת, בין אם זה לכתוב שיר או לחבר כוריאוגרפיה או לצייר, חיי תמיד היו מלאים בעשייה, כל סוג של עשייה. אני רוצה להאמין שהייתי ונותרתי אדם יצרני במהותו. ועדיין, אני כבר בת 25, ועל אף גילי הוצעו לי בעבר כיוונים מעניינים להתפתח בתחום האמנות. ובכל פעם שהציעו לי או קישרו אותי לאנשים שהם חלק ממסורת האמנות הישראלית, לקחתי מאתיים צעדים אחורה ופשוט נעלמתי מהרדאר. הזדמנויות הלכו ובאו, אנשים התחלפו, וגם אני התבגרתי. אבל עדיין, אני ממשיכה ליצור, והרבה, והכל עבור עצמי ולעיניי בלבד. מיכל ענתה לי שברגע שהגיעה ההכרה ולמעשה נוצר חיבור בין עולם האמנות הישראלי אליה כאמנית-יוצרת, המגע שנוצר העלה אפשרויות רבות, אשר אפשרו לה להתפתח כאמנית ולמצוא את השפה החזותית שלה, מה שבאופן טבעי הוביל אותה להגדיר עצמה כאמנית. כמובן שלקחתי איתי הביתה את השאלה הזו. חשבתי הרבה על מה המשמעות של האמנות בחיי, והפעם, כמו פעמים רבות בעבר, נותרתי ללא-מענה. כן, אני אמנית, ואני יוצרת בשיטתיות ובאופן יומיומי, שעה-שעה, רגע אחר רגע. אבל אני לא מפרסמת את העבודות שלי, לא יוצרת-עד-הסוף, חוסמת את עצמי בכוונה. מה יש בחשיפה האמנותית הזו שכה מפחידה אותי? זה נסתר מבינתי. אני רק יודעת שלא משנה במה מדובר, הגיעה השעה שאתגבר על זה ואתחיל ליצור מהפנים החוצה. כנראה שההכרה העצמית שלי תגיע בזמן שיהיה הכי נכון עבורה וכשהיא תגיע, אני מקווה, היא תהיה אמיתית ומרגשת ואולי היא תביא עמה גם הכרה חיצונית.
המפגש עם האמניות (מיכל שמיר, מיכל היימן, הילה בן-ארי) היה למעשה המפגש הראשון שלי פנים-מול-פנים עם אמניות ישראליות עכשוויות. התרגשתי במיוחד מעבודותיה של הילה בן-ארי, אשר הזכירה לי את החיבור שלי לחומר והעיסוק האובססיבי בפרטים קטנים, בנימים הכי זניחים, במקומות הכי עמוקים של התודעה. היא יוצרת בהמון רגש, משחקת במרחב שבין ריחוק לאינטימיות, בין נשיות בוגרת לכמיהה להישאר ילדה, בחיבור לקרקע, לקונקרטיות של החומר, והביצוע שלה נקי, מוקפד, מלוטש, מושלם. אכתוב עליה כאן בבלוג בהרחבה ברגע שיתאפשר לי. עד אז, אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הרשמי שלה ולחוות את האמנית הנפלאה הזו בעצמכם.
יום שני, 26 באפריל 2010
Such a DIY girl
Do it Yourself
היום, בשיעור אמנות ישראלית, החלטתי מה עליי לעשות עם עצמי. זה בטח נשמע נורא דרמטי, אבל החלטתי שזהו, אני לא מסוגלת להמשיך ללמוד בצורה בה אני לומדת עד עכשיו. להגיע לשיעורים ולא להבין מילה, להשתעמם קשות (כמעט-עד-עילפון) ולבהות בשעון על צג המחשב זה לא פסגת השאיפות הלימודיות שלי. אז החלטתי לא להבריז מהאוניברסיטה, להגיע בכל יום בבוקר, אפילו בשמונה בבוקר, ולשבת בספרייה וללמוד. לקחת את רשימת הקריאה ופשוט לשבת שעות ולקרוא. לא להיכנס לשיעורים, כי בכל מקרה אני פשוט לא מבינה מה אני כותבת (אז בשביל מה לכתוב?) אלא פשוט ללמד את עצמי, דרך הספרים. זה לא שלא עשיתי את זה עד עכשיו, פשוט נאלצתי לתמרן בין ריצה לשיעורים וריצה לספרייה, לקרוא עוד מאמר, לצלם עוד ספר, לפני שההפסקה נגמרת. אז זהו, אני לא מוכנה יותר לפרק את עצמי לחלקים בגלל שהמורים שלי פשוט גרועים. לא רוצה. יש קורסים שאני לא אוותר עליהם, כי להיות בשיעורים שלהם חשוב להיות, ואולי אפילו הכרחי, אבל רוב הקורסים הם כל-כך בינוניים ומטה, שאולי אחרי כמה חודשים בספרייה אני אוכל ללמד את הדוקטורים האלה דבר אחד או שניים. זה לא נאמר מיהירות אלא מתסכול עמוק. אז הנה, החלטתי. NO MORE ! מעכשיו זו רק אני, וכרטיס הסטודנט המתפורר שלי.
Dragonfly
השם שעומד מאחורי הפרוייקט המוזיקלי Universal Hall Pass הוא מליסה ר.קפלן. מליסה, לשעבר הפרונט-וומן של ההרכב Splashdown מבוסטון, נשארת גם בפרוייקט הנוכחי נאמנה לעצמה וממשיכה ליצור מוזיקה, שמשלבת סגנונות שונים, מסורתיים ולא-מסורתיים-בעליל, אותם היא מערבבת יחד בטכניקה המזכירה מעשה אומנות. מליסה מוסיפה ליצירה שלה טקסטים גדושים בדימויים, סגנון כתיבה יחודי שיצרה לעצמה. היא מושפעת ביצירתה ממוזיקה אלקטרונית, ג'אז ורוק, אותם היא משלבת עם מוזיקה בולגרית ואף מזרח-תיכונית. הצלילים שהיא יוצרת הם מיוחדים מאוד והקול שלה לא-שגרתי. אהובים עליי במיוחד השירים Dragonfly ו- The Ring of Fire (גירסת כיסוי נפלאה בעיניי) אותם ניתן לשמוע באתר הרשמי שלה.
http:// www.universalhallpass.com
יום ראשון, 25 באפריל 2010
Pieces of Me
טוב, כבר ממש מאוחר בשבילי להיות ערה, אבל אני עירנית וללכת לישון מרגיש כמו בזבוז של אנרגיה מבורכת. אז שיחררתי את הילד לישון, והתחלתי לנקות ולסדר את פינת העבודה שלי, כדי שאוכל לשבת ולהיות מועילה בסביבה נעימה. יש לי איזה קטע כזה, לסדר. כיף לי לסדר, ועוד יותר כיף לי לבלגן, רק בשביל לסדר שוב... לא חשוב. בכל מקרה, פינת העבודה שלי היא המקום הכי אהוב עליי בבית, הפינה הקטנה שלי, שעמוסה-לעייפה בחפצים שאספתי עם השנים שהם בעלי ערך עבורי, סנטימנטלי בעיקר. בחודש האחרון התחלתי לרוקן אותו (הוא היה כל כך עמוס בדברים , שפשוט לא יכולתי להשתמש בו מרוב שלא היה בו מקום) ועכשיו אני מרוצה. אני לא ארחיב במילים, אלא אתן לכם לראות בעצמכם.
הסוסים שלי, ללא ספק החיה הכי יפה ואלגנטית שקיימת בטבע.
מבאס שלא יצא לי עדיין ללמוד לרכוב על אחד.
(פרט מתמונה) השולחן שלי, מבט מרחוק. רק חלק קטן מכאוס אחד גדול.
התכשיטים שלי- אני מאוהבת בטבעות ! יש לי המון, אבל אני הולכת בעיקר עם אלו.
הפינה האהובה עליי. כמו מוזיקה, גם פריטים קטנים, לכאורה-לא-
חשובים, הם שנוטעים בי השראה לצייר.
יום שבת, 24 באפריל 2010
היעד הבא: מכונת תפירה!
האיור והעיצוב שלי, התמונה של הקיר מאחור לקוחה מאתר
שלצערי לא הצלחתי לאתר את הכתובת שלו כדי לתת לו
קרדיט ראוי. אם מישהו מזהה את הקיר ולא מתעצל לשלוח
לי קישור לאתר- אשמח לתקן.
~
כל מי ששומע שאני מתכננת לתקן את מכונת התפירה שאבא שלי קנה לאימא שלי ליומולדת שלה לפני 20 ומשהו שנה, ולהתחיל ללמד את עצמי לתפור את כל הבגדים שתמיד חלמתי ללבוש, אומר שזה היה רק עניין של זמן. בהתחלה הגבתי בפליאה, הרי אני מתמקדת בעיקר בעיצוב גרפי ובאיור בשנים האחרונות, ומעולם לא השתמשתי במכונת תפירה (מלבד פעם אחת, אצל דודה שלי, לפני חודש) אז די הפתיע אותי שההצהרה הדרמטית (מדי, עליי לומר) התקבלה כמעט באדישות. כששאלתי את חברת-הילדות שלי לפשר העניין, היא ענתה באגביות- 'נו, אחרי כל הסקיצות שהיית עושה בשיעורי חשבון, לא פלא שזה מה שהחלטת שאת רוצה לעשות.' נכון, תמיד התעניינתי באופנה, תמיד אהבתי להתלבש יפה, תמיד עקבתי אחרי המגזינים מחו"ל ואני יודעת את כל הפרקים מכל העונות של 'פרוייקט מסלול' האמריקאי כמעט בעל-פה. אבל עדיין, זה לא העניין. מלבד לעצב בגדים לחברים בתור מתנות מקוריות ליומולדת, אני לא רואה את עצמי כרגע מתרחבת הלאה. אני כולה ילדה עם טעם לא-שגרתי-לרוב שרוצה לדעת לתפור לעצמה את הבגדים. זול יותר? בטוח. יצירתי יותר? ללא ספק. בראש הכאוטי שלי יש אינספור דימויים ורעיונות, והגיע הזמן להוציא אותם החוצה ולתת לי קצת שקט ומרחב לנשום. לצערי, בנתיים זו רק כוונה, וסביר להניח שרק במאי אתחיל באמת לתפור ברצינות, אבל רצון ותשוקה ללמוד יש, ובשפע. אני מבטיחה להעלות תמונות בשנייה שיהיו לי. עד אז, אתם מוזמנים לבקר בדף הלינקים שלי (Links), שם תראו הפניות לכמה מאתרי-האופנה האהובים עליי ולהתעדכן ברשימת ה- Must Have שלי, שכוללת פריטי-חובה וגם טיפים קטנים שעושים לי חיים הרבה יותר קלים.
יום שישי, 23 באפריל 2010
Blonde is sooooooo 19:30 PM
בסוף גם אני נשברתי. כבר שבועיים שאני מתאפקת, והנה, היום, בדרך הביתה מהעבודה, מצאתי את עצמי לוקחת צעדים קטנים אך נחושים, בעודי ממלמלת לעצמי- 'יש בי כוח לשנות! יש לי את העוצמה! די לשעבוד!'- אז נכנסתי הביתה, הורדתי את הקרדיגן הסבתאי שלי במשיכה אחת וניגשתי לאימא עם ראש מורם ויד נחושה על המותן. 'אימא!' ציוויתי, 'בלונד! להוריד! עכשיו!'- וכל מה שעבר לי באותו הראש הוא, שאני רוצה צבע נורמלי. חום בהיר, בלונד- דבש, כל דבר. העיקר שזה לא יהיה בלונד בהיר וחיוור שיגרום לי להראות כמו גירסה עלובה של בריטני ספירס בעתות משבר. והנה אני, שעתיים אחרי, סופסוף רגועה. מי היה מאמין שדווקא לנטוש את הדבר שהפך להיות הסמל המסחרי שלי ברחבי הקמפוס ומחוצה לו (הבלונד,כמובן) ולעבור למשהו סולידי יותר יכניס כל-כך הרבה רוגע לחיי. זה טיפשי, אני יודעת. אבל במשך שנה שהבלונד הזה צעד מלפניי. אחי אומר שאוטומטית נוספו לי 100 נקודות לפסיכומטרי. אחי השני אומר שיפסיקו לצפור לי ברחוב כי בלי הבלונד אני סתם אחת. יודעים מה? זה נשמע נפלא. אפילו יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. אני כמעט מתרגשת.
יום חמישי, 22 באפריל 2010
כל-מה-שבנות-לא-צריכות
כל הלילה לא ישנתי. התבכיינתי לבן-זוגי כמו פולנייה טובה. כל-כך כאבה לי היד, שבאותו הרגע העדפתי לכרות אותה בשביל כמה דקות של שינה רצופה. בבוקר הייתי אצל הרופא, שאבחן בין-רגע את הבעיה החמורה שלי והטיף לי ש- 'את סוחבת יותר מדי דברים על הכתף הזו, תתחילי לרוקן את התיק שלך ומיד אם את לא רוצה כתפיים לא-מאוזנות בגיל 30.' החמצתי פנים. אני? סוחבת הרבה? מה פתאום. אתה סתם מגזים. אני כולה לוקחת את הלפטופ הורוד והחמוד שלי, וספר של פרויד שאני קוראת כבר שבועיים, וסקצ'בוק ועפרונות רישום, ו-3 ליטר של מים בבקבוקים אופנתיים, ומשקפי שמש וארנק ו-4 מחברות וחבילת עטים, וקרם פנים עם מסנן קרינה, וקרם ידיים, ויומן, ומסקרה, צללית שחורה וליפסטיק ב-4 צבעים שונים, וחטיפי-אנרגיה מדגנים מלאים, ומצלמה דיגיטלית ומצלמת-וידיאו קטנה ו- MP4 ועוד כמה דברים שאני דוחסת לתוך ארנקים קטנים וחמודים.
אני זוכרת שכתבתי באחד הפוסטים הראשונים שלי על כל מה שבחורה עירונית צריכה שיהיה לה זמין בתוך תיק האוברסייז שלה. כתבתי על כל הדברים הללו, ונשבעת לכם, באמת האמנתי שהם צריכים להיות עליי כל הזמן. עד שהגיע הבוקר, ועמו ההטפה של הרופא המשפחה שלי, שמכיר אותי ואת השטויות שלי מגיל עשר בערך. בדרך הביתה החלטתי לוותר על האוטובוס והלכתי ברגל הביתה. היה מזג-אוויר נעים ורציתי ללכת לאטי ולקטוף פרחים. זה מן קטע כזה- לא משנה מה, כשאני מרגישה טיפה רע, אני לוקחת אוטובוס ונוסעת הביתה, להורים. אימא מכינה לי תה עם מלא נענע וחביתה טעימה, ושיחת-עידוד קלה, שגורמת להכל להיראות הרבה יותר הגיוני. אז הברזתי מהלימודים ונשארתי בבית. מוצאת את עצמי מהרהרת ביני לבין עצמי מה חשוב בחיים. לעצור הכל ולהריח פרח? להתענג על חביתה טעימה? להנות משיחה נעימה עם אימא? לצאת לסיבוב ארוך עם הכלב המזדקן שלי, עם האוזניים המתנפנפות ברוח והחיוך הטמבלי שיכול להמיס כל אדם (אפילו את האבא הקשוח שלי, גם אם הוא לעולם לא יודה בכך.) אז לקחתי a day-off מהחיים הכאוטיים שלי, ונתתי לעצמי קצת לנוח. אל דאגה, מחר כבר אחזור לעצמי- לטירוף, לשעות הארוכות מחוץ לבית, לרשימת המטלות הבלתי-נגמרת שלי,לריצה ממקום למקום, לניסיון הקלוש הזה, שנועד-לכישלון-מראש, להספיק מאתיים דברים ב- 20 שעות תמימות. מחר אחזור לעצמי. בנתיים, תנו לי להתענג על החופש- הזמני- שלי- מעצמי עוד קצת. תנסו את זה פעם, זה דווקא לא-רע. ערב טוב לכולם...!
יום רביעי, 21 באפריל 2010
עשיתי מנוי לספרייה ב 10,000 שקל לשנה
תחזיקו אותי, אני מתה. אני מתה מחום, מתה משעמום (מה שיכניע אותי קודם). מצטערת, אין לי כוונה להתמרמר, אבל ללמוד אמנות רומנסקית בעשר בבוקר בחדר אפלולי בלי מזגן ועם מרצה בעל קול מונוטוני, יכול להוביל אותי לקריסת מערכות בין-רגע. אני מוצאת את עצמי נשאבת לעולם אחר, רחוק מכאן, והמחשבות לוקחות אותי אל שיממון אחד גדול, כמו להיות באמצע מדבר יבש וחם, ולהרגיש צמא למשהו אמיתי שיקרה. אבל אין כלום, ואני אפילו לא יודעת למי או למה אני מחכה ואיך אני אמורה להעביר את הזמן עד שיחזירו אותי הביתה, למרחב המוכר לי. עד כאן לאלגוריה הקלושה שלי אודות חיי המשעממים כסטודנטית למדעי-הכלום. טוב, אני סתם מגזימה. אבל מדי פעם אני חושבת, ככה ביני לבין עצמי, מה אני עושה כאן בכלל ולמה אני מבזבזת את שנותיי היפות על שיעורים משעממים ללא-תכלית. כל מי שמכיר אותי יודע שאני נמצאת יותר בספרייה המרכזית מאשר בבית. אני רואה את הספרנים יותר ממה שאני רואה את ההורים שלי. אני מכירה את המספרים הסידוריים של הספרים במדפים של אמנות יותר ממה שאני יודעת לכפול או לחלק את לוח הכפל. ואחרי שנתיים של לימודים אינטנסיביים, אין לי ספק שהעסקה שעשיתי עם עצמי כשנכנסתי לאוניברסיטה היתה עסקה גרועה. מנוי לספרייה במחיר מופקע של עשרת אלפים שקל בשנה, שלוש שנים עם אופציה להארכה. זה כל-כך מגוחך. אני מלמדת את עצמי את החומר דרך הספרים. יושבת וקוראת ומתרגמת ומסכמת וממרקרת עד שהיד כולה צבועה בצהוב זרחני. מוותרת על 'חוק וסדר' בשביל לקרוא שוב את תכנית הקרקע של הקתדרלה באאכן. אם לא אני, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. מדברים אינספור פעמים על הצליבה של ישו, אבל כשאני מרימה יד בשביל לשאול משהו שלא הבנתי עד הסוף, צולבים אותי על הבורות שלי כאילו מינימום שאלתי באיזו שנה קונסטנטין הכריז על הנצרות כדת לגיטימית באימפריה. כל מה ששמעתם על אוניברסיטת תל-אביב- זה נכון. אתם רוצים ללמוד? תלמדו. אבל תלמדו לבד ואל תפתחו ציפיות שמישהו ינסה לעזור לך. שני מרצים. שני מרצים בפקולטה שלמה ששווה ללמוד בזכותם. רק שניים, בין ים של מרצים עם קביעות ורשימת תארים מרשימה, שבאים בשביל לדבר אל עצמם ולחזור הביתה, לספור את המזומנים.
כל הזמן מדברים בתקשורת על חינוך גבוה וכמה זה חשוב, ושתואר ראשון זה הכרחי גם אם אתה רק רוצה להיות מנהל משמרת בבורגר-ראנץ', ואף אחד לא שואל מה קורה כשאתה כבר בתוך המערכת, וכמה הממסד הזה רקוב בבסיסו.
בואו נבהיר משהו אחד. כולנו צמאים לידע. יש לי תשוקה עזה לידע ובניגוד למה שאחים שלי חושבים, אני לא יושבת כל היום וצופה ב-' E! ערוץ הבידור'. אני לא מאלה שקונים ספרים ומסדרת אותם יפה על המדף בשביל להראות לאחרים שיש לי, בשביל ליצור את האשליה שאני משכילה. אני קוראת, והרבה, ולא משנה אם אני מתחילה לקרוא ארבעה ספרים במקביל, אני תמיד מרגישה שלא קראתי מספיק. ועדיין, ההבדל בין לאהוב לקרוא ולרצות לדעת, ובין ללכת וללמוד באוניברסיטה מתוך מחשבה שתעשיר את ידיעותיך ותרחיב את האופקים, הוא עצום, כמעט בלתי-ניתן לגישור. אם מישהו חושב ללכת ללמוד מתוך הכוונה הזו, צפויה לו אכזבה. החברות שלי מהאוניברסיטה נפלאות אחת-אחת, ואני תלמידה משקיענית שכותבת כל מילה ולוקחת איתי את הלימודים אפילו למיטה בלילה ולפני התה של הבוקר בחמש בבוקר. אני מקבלת ציונים טובים, המורים שלי מחבבים אותי. בן-זוגי מפרגן לי ונותן לי ללמוד בשקט בתקופת מבחנים. לכאורה, אין לי סיבה ממשית להתמרמר. אבל אני לא חושבת רק עליי, ולא מסוגלת שלא לראות את הריקבון שמתחולל פה. זה מתחיל ונגמר בחינוך, הם אומרים, והם צודקים. זה הרי באמת מתחיל ונגמר בחינוך. אבל בואו ותגדירו מה זה חינוך? לסיים תואר ראשון ושני מבלי להבין מי אתה ומה אתה רוצה מעצמך ומה חשוב לך באמת? בואו אני אגיד לכם משהו על חינוך. אבא שלי לא סיים לימודים תיכוניים, והוא בין האנשים הכי מבריקים שאי-פעם זכיתי להכיר. אימא שלי יודעת דברים שאף אחד לא יוכל ללמד אותי בחיים. חברים שלי מרחיבים את האופקים התרבותיים שלי בכל יום, בכל שעה. ומה איתי? אני קוראת. קוראת עד שהעיניים צורבות, ואז קוראת עוד קצת. האם זה משנה באמת, אם אני בוגרת השכלה גבוהה אם אני לא יודעת מי אני , מאיפה אני באה ולאן אני הולכת.?
חינוך, הם אומרים. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אז למה יש כל-כך הרבה אפיקים של חינוך, וכולנו נותרנו בורים?
אמי אפתה לי את כל העולם
אמי אפתה לי את כל העולם
בעוגות מתוקות
אהובתי מילאה את חלוני
בצמוקי כוכבים
והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר
בככר הלחם.
מבחוץ אני חלק ושקט וחום
העולם אוהב אותי.
אך שערי עצוב כגמא בבצה המתיבשת והולכת-
כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה
נסות ממני.
קמתי בבוקר ונזכרתי בשיר המופלא הזה של יהודה עמיחי, שליווה אותי כל התיכון ופתח לי צוהר נפלא אל עולם השירה העברית. עד היום עמיחי הוא המשורר האהוב עליי, יחד עם לאה גולדברג האגדית, שהייתי מוכנה לעשות כמעט הכל בשביל פגישה אחת איתה.
החלטתי לפתוח בשיר, מכיוון שיש עוצמה בשיר הזה שפשוט 'מאלץ' אותך לעצור רגע ולהתבונן פנימה. אני אוהבת את השיר הזה מסיבות רבות, הפעם אתן לכם להחליט מהן הסיבות האישיות שלכם. בוקר טוב ...!
יום שלישי, 20 באפריל 2010
עיר זרה
פרסמו את השיר שלי באתר של אגודת הסטודנטים. אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא :
התמונה לקוחה מאחד מערבי קריאת שירה שבהם השתתפתי.
בסוף מצאתי את עצמי רוקדת על הגג
חג שמח לכל הקוראים בעברית,
אני שמחה לחנוך את הפוסט הראשון בבלוג שלי שהוא בעברית. קיבלתי תגובות חלוקות לגבי פרסום הבלוג באנגלית והבנתי שבשביל ליצור בלוג שהוא כל כולו אני, הוא חייב להיות כתוב בשפה העברית. תמיד אהבתי לכתוב, ותמיד כתבתי בעברית. זה רק טבעי שאצור גם בעברית בשלב זה או אחר של החיים. והנה, ככל שאני הולכת ומתבגרת (ויש שיאמרו-מזדקנת) אני מוצאת את עצמי כמהה לחזור אל השורשים, אל האדמה הזו, לארץ הזו שבה נולדתי ושבה אמות. כאדם, אני רואה את עצמי כציונית, לא הסתרתי מעולם את הראייה שלי שיש להמשיך ולהילחם על הארץ, וסביר להניח שישנם לא-מעט אנשים שחושבים שדעתי מוטעית או מיושנת, אבל ערכים הם ערכים, ואותי גידלו על ערכים של רעות, נתינה והקרבה למען הארץ הזו. זה לא סוד שאני באה ממשפחה ימנית-הדוקה ואני לא מתגאה בדעות הפוליטיות שלי בדיוק כמו שאני לא מתביישת בהן. לרוב אני פשוט מעדיפה להשאיר את הדעות הללו לעצמי. ערכים הם דבר נפלא, אבל כזה שעושה מיגרנה נוראית וקמטים מזעזעים באזור המצח. כזו אני, מתרגשת מכל דבר, מסרבת להיות אדישה למה שסובב אותי, קוראת שני עיתונים בכל יום, מאזינה לחדשות גם בארבע לפנות-בוקר, מנהלת דו-שיח עם עצמי על מצב-האומה ומפסידה לעצמי. ועם זאת, אני מרגישה זרות לגבי הארץ הזו. אנשים השתנו. המדינה שלי השתנתה. כואב לי לומר את זה, אבל איבדנו את הסבלנות שלנו, איבדנו את החמלה לאחר, הפכנו להיות אכזריים כלפי עצמנו. אולי בגלל זה חגיגות יום העצמאות תופסות אותי בהרגשה קצת מוזרה. אני רוצה לחגוג עם אחרים, אבל נרתעת מהמוניות; רוצה לשמוח אבל לא מסוגלת לעשות את המעבר הזה מיום של זיכרון ליום של שמחה. בכלל, לאחרונה חזר הדיבור על להעביר את חגיגות יום העצמאות למועד מאוחר יותר, ואני לא ממש מבינה למה הם מחכים. איך אפשר לבכות על אנשים מתים בבוקר ולשמוח בערב? לא, לא מתאים לי. לא יכולה לתת לזה לעבור לידי מבלי שזה ישפיע עליי. אני חושבת שזה סוג של צביעות שכולנו נדבקנו בה, ברמה כזו או אחרת. אנחנו אומה ששוכחת מהר. אימא שלי אומרת שרק ככה אנחנו יכולים להמשיך הלאה ולא להתרסק לחלוטין, אבל אני חושבת שפשוט הפכנו להיות אדישים לכל מה שקורה סביבנו שלא-קשור ישירות אלינו. ככה זה, אימא בוכה על קבר של ילד זה דבר נוראי לצפות בו, אבל כל עוד זה לא אנחנו, אז זה בסדר.
הייתי היום בסופר, הלכתי לקנות כמה דברים הכרחיים, לא יותר, וראיתי המוני אנשים מעמיסים מכל הבא ליד אל תוך העגלות. דקה אחת צפירה, עומדים כי חייבים אבל במחשבה אנחנו מונים כמה עוף וכמה בירות צריך לקחת, ואיפה יש פחמים למנגל. דקה דומיה, ויאללה, חוזרים להעמיס. אני לא באמת מצליחה להבין את זה. לא רוצה להשלים עם זה.
די, חייבים הפרדה, כדי שליום הזיכרון תהיה משמעות. זה כל-כך מגוחך. חבל שאף אחד לא מקשיב לי.
ואולי אני סתם מגזימה, לוקחת הכל כל-כך אישי, כל-כך קשה. אולי אני באמת דרמה קווין כמו שאחים שלי חושבים. אבל ביום שלא יהיה לי אכפת מכלום ואני אהיה אדישה למה שמתרחש מסביבי, אז אוכל לומר שאיבדתי צלם אנוש. כן, בסדר, אני מתחממת מהר ואין לי סבלנות לאנשים תחמנים, שקרנים או לא-ישרים, וכן, כל דבר נוגע בי ושום דבר לא 'עובר ליד', אני מתרגשת מכל דבר, מושפעת מאירועי היום, כואבת את הסיפורים על חוסר-צדק מכל-סוג, ואני מסוגלת להעיד על עצמי כאדם מוסרי וישר מבלי להרגיש שום צורך להצטדק על כך. זה נשמע טוב על הדף, אבל זה זה מאמלל אותי. אנשים מאמללים אותי. אני מוצאת את עצמי מותשת אחרי יום שלם מחוץ לבית. כל יום מרגיש לי כמו מלחמה. בתור בסופר, אצל הירקן, בקופת-חולים, בלימודים, בעבודה. אנשים רוצים הכל והם רוצים עכשיו. והם ידרכו עליך וירקו עליך וימכרו את אימא שלהם בשביל להשיג מחיר טוב יותר או ציון גבוה יותר או חניה קרובה יותר או מקום טוב יותר באוטובוס.
ומצד שני, אי-אפשר להסתגר בבית כל הזמן. תאמינו לי, ניסיתי, שום דבר טוב לא יצא מזה. שלושה שבועות החזקתי מעמד לפני שהרמתי ידיים. אפילו אני, שיודעת להסתדר עם עצמי, איבדתי את שפיותי. אני עדיין מנסה למצוא את האיזון, לא 'להתאבד' על כל דבר, לא להתעלל בעצמי על כל סיפור כואב או לא-מוצדק שאני שומעת או רואה. אבל מכאן, הדרך אל האדישות היא קצרה ומהירה. והתוצאה היא בלתי-הפיכה לרוב. אז תנו לי להיות אני עוד קצת. אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו.