פרסמו את השיר שלי באתר של אגודת הסטודנטים. אתם מוזמנים להיכנס ולקרוא :
התמונה לקוחה מאחד מערבי קריאת שירה שבהם השתתפתי.
יום שלישי, 20 באפריל 2010
בסוף מצאתי את עצמי רוקדת על הגג
חג שמח לכל הקוראים בעברית,
אני שמחה לחנוך את הפוסט הראשון בבלוג שלי שהוא בעברית. קיבלתי תגובות חלוקות לגבי פרסום הבלוג באנגלית והבנתי שבשביל ליצור בלוג שהוא כל כולו אני, הוא חייב להיות כתוב בשפה העברית. תמיד אהבתי לכתוב, ותמיד כתבתי בעברית. זה רק טבעי שאצור גם בעברית בשלב זה או אחר של החיים. והנה, ככל שאני הולכת ומתבגרת (ויש שיאמרו-מזדקנת) אני מוצאת את עצמי כמהה לחזור אל השורשים, אל האדמה הזו, לארץ הזו שבה נולדתי ושבה אמות. כאדם, אני רואה את עצמי כציונית, לא הסתרתי מעולם את הראייה שלי שיש להמשיך ולהילחם על הארץ, וסביר להניח שישנם לא-מעט אנשים שחושבים שדעתי מוטעית או מיושנת, אבל ערכים הם ערכים, ואותי גידלו על ערכים של רעות, נתינה והקרבה למען הארץ הזו. זה לא סוד שאני באה ממשפחה ימנית-הדוקה ואני לא מתגאה בדעות הפוליטיות שלי בדיוק כמו שאני לא מתביישת בהן. לרוב אני פשוט מעדיפה להשאיר את הדעות הללו לעצמי. ערכים הם דבר נפלא, אבל כזה שעושה מיגרנה נוראית וקמטים מזעזעים באזור המצח. כזו אני, מתרגשת מכל דבר, מסרבת להיות אדישה למה שסובב אותי, קוראת שני עיתונים בכל יום, מאזינה לחדשות גם בארבע לפנות-בוקר, מנהלת דו-שיח עם עצמי על מצב-האומה ומפסידה לעצמי. ועם זאת, אני מרגישה זרות לגבי הארץ הזו. אנשים השתנו. המדינה שלי השתנתה. כואב לי לומר את זה, אבל איבדנו את הסבלנות שלנו, איבדנו את החמלה לאחר, הפכנו להיות אכזריים כלפי עצמנו. אולי בגלל זה חגיגות יום העצמאות תופסות אותי בהרגשה קצת מוזרה. אני רוצה לחגוג עם אחרים, אבל נרתעת מהמוניות; רוצה לשמוח אבל לא מסוגלת לעשות את המעבר הזה מיום של זיכרון ליום של שמחה. בכלל, לאחרונה חזר הדיבור על להעביר את חגיגות יום העצמאות למועד מאוחר יותר, ואני לא ממש מבינה למה הם מחכים. איך אפשר לבכות על אנשים מתים בבוקר ולשמוח בערב? לא, לא מתאים לי. לא יכולה לתת לזה לעבור לידי מבלי שזה ישפיע עליי. אני חושבת שזה סוג של צביעות שכולנו נדבקנו בה, ברמה כזו או אחרת. אנחנו אומה ששוכחת מהר. אימא שלי אומרת שרק ככה אנחנו יכולים להמשיך הלאה ולא להתרסק לחלוטין, אבל אני חושבת שפשוט הפכנו להיות אדישים לכל מה שקורה סביבנו שלא-קשור ישירות אלינו. ככה זה, אימא בוכה על קבר של ילד זה דבר נוראי לצפות בו, אבל כל עוד זה לא אנחנו, אז זה בסדר.
הייתי היום בסופר, הלכתי לקנות כמה דברים הכרחיים, לא יותר, וראיתי המוני אנשים מעמיסים מכל הבא ליד אל תוך העגלות. דקה אחת צפירה, עומדים כי חייבים אבל במחשבה אנחנו מונים כמה עוף וכמה בירות צריך לקחת, ואיפה יש פחמים למנגל. דקה דומיה, ויאללה, חוזרים להעמיס. אני לא באמת מצליחה להבין את זה. לא רוצה להשלים עם זה.
די, חייבים הפרדה, כדי שליום הזיכרון תהיה משמעות. זה כל-כך מגוחך. חבל שאף אחד לא מקשיב לי.
ואולי אני סתם מגזימה, לוקחת הכל כל-כך אישי, כל-כך קשה. אולי אני באמת דרמה קווין כמו שאחים שלי חושבים. אבל ביום שלא יהיה לי אכפת מכלום ואני אהיה אדישה למה שמתרחש מסביבי, אז אוכל לומר שאיבדתי צלם אנוש. כן, בסדר, אני מתחממת מהר ואין לי סבלנות לאנשים תחמנים, שקרנים או לא-ישרים, וכן, כל דבר נוגע בי ושום דבר לא 'עובר ליד', אני מתרגשת מכל דבר, מושפעת מאירועי היום, כואבת את הסיפורים על חוסר-צדק מכל-סוג, ואני מסוגלת להעיד על עצמי כאדם מוסרי וישר מבלי להרגיש שום צורך להצטדק על כך. זה נשמע טוב על הדף, אבל זה זה מאמלל אותי. אנשים מאמללים אותי. אני מוצאת את עצמי מותשת אחרי יום שלם מחוץ לבית. כל יום מרגיש לי כמו מלחמה. בתור בסופר, אצל הירקן, בקופת-חולים, בלימודים, בעבודה. אנשים רוצים הכל והם רוצים עכשיו. והם ידרכו עליך וירקו עליך וימכרו את אימא שלהם בשביל להשיג מחיר טוב יותר או ציון גבוה יותר או חניה קרובה יותר או מקום טוב יותר באוטובוס.
ומצד שני, אי-אפשר להסתגר בבית כל הזמן. תאמינו לי, ניסיתי, שום דבר טוב לא יצא מזה. שלושה שבועות החזקתי מעמד לפני שהרמתי ידיים. אפילו אני, שיודעת להסתדר עם עצמי, איבדתי את שפיותי. אני עדיין מנסה למצוא את האיזון, לא 'להתאבד' על כל דבר, לא להתעלל בעצמי על כל סיפור כואב או לא-מוצדק שאני שומעת או רואה. אבל מכאן, הדרך אל האדישות היא קצרה ומהירה. והתוצאה היא בלתי-הפיכה לרוב. אז תנו לי להיות אני עוד קצת. אני מבטיחה לכם שלא תתחרטו.