RSS

יום שבת, 12 במרץ 2011

Art of the Week

הנה מדור חדש שכבר הרבה זמן רציתי להכניס לתוך הבלוג: Art of the Week- פעם בשבוע אציג לכם יצירת אמנות, שעליה אפרט ואולי אפילו אנתח. לא אמור להיות סדר כרונולוגי בין היצירות הנבחרות,או התמקדות ספציפית בזרם או תקופה. רק סקירה קלילה, ניתנת-לעיכול, שנועדה בשביל שתוכלו להתוודעות לאמנות (לכאלה שעדיין לא נפתחו לנושא) או לרענן דברים שכבר ידעתם. חשוב לומר שהתכנים האלה הם פרי עבודתי ושייכים לי, ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור מפורש ממני. ולאחר שזה נאמר, בואו נתחיל! 
התלבטתי רבות באיזו יצירה לבחור, שתהווה מעין נקודת פתיחה מעניינת למדור החדש. לבסוף בחרתי בקלוד מונה, שאהוב על חברתי אירה וזה כשלעצמו סיבה מספיק טובה בשביל לבחור בו כאמן הראשון במדור! שלא תחשבו שברגע שבחרתי באמן, היה קל לבחור ביצירה. דווקא לא. מונה ידוע בתור אמן פורה מאוד והוא השאיר אחריו יצירות רבות מאוד. הפעם בחרתי ביצירה שלו מ- 1873 שנקראת Boulevard des Capucines, יצירה בצבעי שמן גדולת-ממדים (79.4 על 59 ס"מ) שנמצאת כיום במוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות (Nelson-Atkins Museum of Art) בקנזס-סיטי, מיזורי, ארה"ב (מיקום די מתמיה, בעיקר לאור העובדה שמונה, כפי ששמו רומז, היה צרפתי). לפני שאתחיל להסביר על היצירה הספציפית הזו, חשוב להתייחס קודם לזרם האימפרסיוניזם (Impressionism) שאליו השתייך. האימפרסיוניזם כזרם אמנותי רווח באירופה (בעיקר בצרפת) בשנות השמונים של המאה ה-19. בשנת 1874 הקים קלוד מונה (יחד עם רנואר, פיסארו וסיסלי- שמות שאולי לא אומרים לכם כלום כרגע, אבל במהלך הזמן אכתוב גם עליהם) את 'סלון הדחויים'- תערוכה בה הוצגו יצירות נבחרות של האמנים. 'סלון הדחויים'- כפי ששמו בטח רמז לכם, ניתן מהסיבה שהאמנים הללו נדחו מהתערוכה הרשמית של האקדמיה (Paris Salon). אל 'סלון הדחויים' נוספו אמנים נוספים, בהם פול סזאן, אדגר דגה ואז'ן בודין. באופן מפתיע, התערוכה נחלה הצלחה רבה ואלפים ביקרו בה. זה בוודאי העלה גבה או שתיים אצל אוצרי המוזיאונים הגדולים- הם הרי דחו כל אחד מהאמנים האלה בהזדמנויות שונות. מה הביא לתערוכה להיות כל-כך פופולארית, אתם בוודאי שואלים, ובצדק. ובכן, התערוכה הזו נתפסה כשערורייתית בצרפת של אותה התקופה בגלל הנושאים שהיצירות השונות הציגו- נושאים יומיומיים למדי (כמו למשל ביצירה הזו של מונה, שמתארת יום שגרתי בשדרה מוכרת בפריז). אבל זה לא הכל; טכניקות הציור המהירות, הזכירו יותר רישום הכנה (סקיצה) ופחות כיצירה מוגמרת שראויה להיות מוצגת בתערוכה. היצירה של מונה, 'התרשמות, זריחה' הופיעה באותה תערוכה והיא למעשה הפכה לסמלה של קבוצת הציירים, ובאורח מבדר למדי: מבקר אמנות צרפתי, סנובי ומתנשא, ביקר בתערוכה הראשונה והזדעזע קשות מהיצירות שהוצגו בה. הוא כתב עליהם ביקורת נחרצת מאוד ובחר לכנות את חברי הקבוצה 'אימפרסיוניסטים' למעשה כאות גנאי. באורח מפתיע, המונח דווקא התקבל באהדה על-ידם.  הם ראו בשם הזה מונח מתאים להצגת העבודות שלהם- הרי הדגש ששמו האמנים באמת היה על תפיסת ההתרשמות (impression) הראשונה מהטבע. האימפרסיוניסטים מוכרים בתודעה בשל משיכות המכחול הקטנות והמהירות שלהם, אבל למעשה לא היתה טכניקה אחת או סגנון משותף לכל חברי הקבוצה. זה די מעניין כשלעצמו, אבל הפעם נעסוק רק בטכניקה של מונה.


ביצירה של מונה הוא שם לו למטרה למסור את העולם כפי שהוא, 'לצייר מה שאתה רואה ולא מה שאתה חושב שאתה רואה' וזה מה שהייתי רוצה שתזכרו מהדברים האלו. הציורים של מונה נוצרו קודם כל על ידי הסתמכות על הראייה- הוא ניסה להיות אובייקטיבי ולתרגם על הבד את מה שהעין שלו רואה מבלי להיות מושפע מהידע שלו על מה שהוא רואה. רק מה שהעין קולטת בלי שום 'היגיון'. משימה לא-פשוטה, אתם חייבים להסכים. לצייר מבלי לנתח? הייתכן? אז בואו נראה איך מונה עושה זאת: דבר ראשון, הוא לא מייחס חשיבות לנושא. כן, בניגוד לאמנים אחרים באסכולות אחרות, הוא לא היה אובססיבי בתיאור 'אובייקטים' או 'מודלים' ממשיים כמו שהם נראים במציאות. ההפך. האובייקט לא היה חשוב לו כלל, רק האפקטים שנגרמים מקרני-האור שמוחזרים מאותו אובייקט. נוכל לראות את זה בגיוון הרב של נושאי-היצירות שלו. בתי-חרושת, תחנות-רכבת, חבצליות-מים, גשרים, ערימות-שחת, בניינים, נהרות- בקיצור, מכל הבא ליד. הוא לא ראה את היצירה האמנותית שלו כגשר בין נפש האמן לנפש המתבונן- מה שעניין אותו היא רק ההתבוננות הראשונית! מונה נמנע מלהתבונן יתר-על-המידה באובקייטים מתוך חשש שהסתכלות-יתר תגרום לטשטוש הצבעים בעין. זו הסיבה מדוע מונה הקפיד מאוד על ציור מהיר, ללא תיווך. איך הוא עושה את זה? הוא משתמש בטכניקה של קווקוים. משיכות מכחול מהירות מאוד, שעם השנים הפכו לקטנות יותר ויותר. נוכל לראות את זה ביצירה שבחרתי- 





ביצירה הזו, נראה תיאור של שדרה מנקודת-מבט גבוהה על הנוף והדמויות המטושטשות. המבט מגבוה היה אהוב מאוד על צלמים באותה תקופה של התחלת הצילום, לפתע הם יכלו לתעד שטחי-נוף גדולים מבלי שמישהו יסתיר להם את המראה. חשוב לזכור שמדובר במצלמה שאינה זזה ושאינה יכולה לקטוע את פעולתה באמצע, עד שהולך הרגל יעבורהמבט מגבוה איפשר לצלם גם לקבל תמונה פנורמית של האזור. מרבית האימפרסיוניסטיים השתמשו במבט מגבוה בציורי העיר שלהם, ועל-כן, הדמיון בין הציור האימפרסיוניסטי לצילום אינו מקרי. הטשטוש בתצלום נגרם בשל בעיות טכניות הקשורות בצילום, שעדיין היה בשלבי פיתוח. החשיפה הארוכה גרמה לכך שבעוד שעצמים יציבים הצטלמו בצורה ברורה ביותר, בעוד שכל חפץ נע התקבל מטושטש כאשר המצלמה קלטה את תנועת הדמות. מונה בחר גם הוא לצייר את דמויותיו באופן הזה. בדומה לתצלום, הדמויות שנעות בשדרה הן כל כך מטושטשות עד שכמעט ולא ניתן לזהות אותן או אפילו להפריד אותן זו מזו. כך הצופה לא יוכל להסתכל על כל דמות ודמות בנפרד במטרה לנסות ולהסביר בצורה סיפורית מה מעשיה בתמונה. כאן הצופה יקלוט את כל התמונה כיחידה אורגנית אחת, על האווירה המיוחדת שלה. מונה התמקד בעיקר בתנועה הרגעית. התעניינות זו תאמה את הגישה האימפרסיוניסטית לתיאור החפוז של הטבע והרגע החולף, גישה שהושפעה גם מהצילום. כך למשל מונה ניסה לתפוס את השינויים החלים בצבעי הנוף או האובייקטים בעקבות שינוי האור שנגרמו עקב תנאי מזג האוויר ומהלך שעות היום.

על-מנת לייצג את הרגע החולף, מונה, כאמור, השתמש בטכניקה של קוקווים. הוא מנסה לתאר את המרחב על-פי התפיסה האופטית. הוא משתמש בטכניקה של פרספקטיבה אווירית כדי להמחיש את המרחב. פרספקטיבה זו מבוססת על התיאוריה כי עצמים הופכים להיות יותר מטושטשים ובעלי גוונים קרים יותר ככל שהם מתרחקים. ניתן לראות כי מונה עשה שימוש בפרספקטיבה זו כאן כאשר הנוף נבנה במשיחות מכחול המתמזגות יותר ויותר אחת לתוך השניה, דבר היוצר טשטוש רב עד שלא ניתן להבחין כלל בפרטים לעומת העצמים שבקדמת המרחב הנראים בבירור רב. הגוונים נעשים קרים יותר ויותר ככל שמעמיקים בנוף עם דגש על הצבע הכחול לעומת הצבעוניות החמה שניתן לראות בקידמת המרחב. הטשטוש שבו משתמש מונה נוצר על ידי משיכות המכחול הנראות לעין. משיכות המכחול הללו יוצרות מקצב בתוך היצירה. על-מנת לתפוס את האור ברגע מסוים, נאלץ מונה לצייר מהר, בישיבה אחת ולא לסיים את העבודה בסטודיו, אופן עבודה חדשני מאוד. ואולם, בגלל מהירות הציור והטשטוש שנוצר עקב כך, הצליח מונה להגיע להפשטה, דבר שבכלל לא התכוון אליו. הוא רצה להגיע לשיא הריאליזם וקרה לו בדיוק ההפך. מבחינה היסטורית, באותו הזמן צרפת עברה שינויים רבים, והם תוארו ע"י האמנים האימפרסיוניסטים. הם תיארו את חיי העיר התוססים ובמיוחד את התנועה המרובה בשדרות החדשות שבנה הברון האוסמן בתקופת ניפוליאון השלישי. ז'ורז'-אז'ן האוסמן (Haussmann) שינה את פני העיר פריז, הוא הקים שדרות ארוכות היוצאות מכיכרות עגולות גדולות, אשר משכו המוני מטיילים לאורכן ואיפשרו תחבורה ציבורית נוחה. מונה תיאר מפעם לפעם את פריז עצמה (על אף שעבר להתגורר בעיירה מחוץ לפריז,שם יכל להתרכז בנוף הכפרי האהוב עליו), כמו למשל ביצירה הזו-'בולוור דה קפוצ'ון' שם הדמויות הנצפות מלמעלה ממרפסת בניין גבוה נראות כנקודות בלתי ברורות. בשלב זה מונה לא התעניין עוד בתיאור אנשים- הם הוצגו ככתמים וקווים אשר תוארו לא בכוונה לספר סיפור אלא רק לבטא כהלכה את האור. הוא השתמש במברשת על-מנת לבנות מערך של קווים אופקיים ברורים הנוצרים ממשיחות-מברשת נמרצות. צבעים שונים במשיכות מכחול קטנות ומהירות אשר התמזגו 'מיזוג אופטי' בעיני הצופה כאשר צפה בהם ממרחק מסוים, והן שהעניקו לתמונה חיוּת רבה יותר. באותן השנים החל להיווצר בפריז פרופיל אורבני של עיר קוסמופוליטנית-הנתיבים המפותלים, הדרך העקלקלה, והסמטאות הימי-הביינמיות של בנייני המגורים הישנים נהרסו על-מנת לפנות שטח עבור השדרות המלכותיות בסגנון הניאו-בארוקי והבניינים המונומנטליים שנוצרו עבור נפוליאון השלישי ע"י אותו מהנדס, בארון האסמן. העיר נהפכה להיות מרווחת ומסוגננת, והאמנים הצעירים מצאו בכך אטרקטיביות רבה. גם מונה צייר את העיר המטרופולין החדשה עם הכרכרות והאזרחים המטיילים, על-אף שהוא בעצמו לא היה חלק מהשגשוג הזה. דוגמה טובה לתיאור העיר היא היצירה הזו בדיוק.
וכאן אני מסיימת את דבריי. אני מקווה שזה היה לכם לעזר, גם אם ידעתם את כל זה וגם אם לא. את מונה למדתי לאהוב רק לאחרונה. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני 'רנסאנסית' במחשבה שלי והמשיכה המיידית שלי היא תמיד לציורים פיגורטיביים מאוד שמצוירים היטב ובדיוק רב למציאות. אבל יש משהו ביצירה של מונה שפשוט שבה את לבי. ההתבוננות ביצירה שלו היא אכן ראשונית, אני מתבוננת ביצירה וגם אם היא לא ברורה לי לחלוטין או מעט מופשטת, היא משרה בי רוגע מסוים. מקווה שגם אתם תאהבו אותו כמו שאני למדתי לאהוב. ותודה לך, אירה! אז עד לפעם הבאה- שתהיה לכולם שבת רגועה ונינוחה- כמו בציור.