תחזיקו אותי, אני מתה. אני מתה מחום, מתה משעמום (מה שיכניע אותי קודם). מצטערת, אין לי כוונה להתמרמר, אבל ללמוד אמנות רומנסקית בעשר בבוקר בחדר אפלולי בלי מזגן ועם מרצה בעל קול מונוטוני, יכול להוביל אותי לקריסת מערכות בין-רגע. אני מוצאת את עצמי נשאבת לעולם אחר, רחוק מכאן, והמחשבות לוקחות אותי אל שיממון אחד גדול, כמו להיות באמצע מדבר יבש וחם, ולהרגיש צמא למשהו אמיתי שיקרה. אבל אין כלום, ואני אפילו לא יודעת למי או למה אני מחכה ואיך אני אמורה להעביר את הזמן עד שיחזירו אותי הביתה, למרחב המוכר לי. עד כאן לאלגוריה הקלושה שלי אודות חיי המשעממים כסטודנטית למדעי-הכלום. טוב, אני סתם מגזימה. אבל מדי פעם אני חושבת, ככה ביני לבין עצמי, מה אני עושה כאן בכלל ולמה אני מבזבזת את שנותיי היפות על שיעורים משעממים ללא-תכלית. כל מי שמכיר אותי יודע שאני נמצאת יותר בספרייה המרכזית מאשר בבית. אני רואה את הספרנים יותר ממה שאני רואה את ההורים שלי. אני מכירה את המספרים הסידוריים של הספרים במדפים של אמנות יותר ממה שאני יודעת לכפול או לחלק את לוח הכפל. ואחרי שנתיים של לימודים אינטנסיביים, אין לי ספק שהעסקה שעשיתי עם עצמי כשנכנסתי לאוניברסיטה היתה עסקה גרועה. מנוי לספרייה במחיר מופקע של עשרת אלפים שקל בשנה, שלוש שנים עם אופציה להארכה. זה כל-כך מגוחך. אני מלמדת את עצמי את החומר דרך הספרים. יושבת וקוראת ומתרגמת ומסכמת וממרקרת עד שהיד כולה צבועה בצהוב זרחני. מוותרת על 'חוק וסדר' בשביל לקרוא שוב את תכנית הקרקע של הקתדרלה באאכן. אם לא אני, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. מדברים אינספור פעמים על הצליבה של ישו, אבל כשאני מרימה יד בשביל לשאול משהו שלא הבנתי עד הסוף, צולבים אותי על הבורות שלי כאילו מינימום שאלתי באיזו שנה קונסטנטין הכריז על הנצרות כדת לגיטימית באימפריה. כל מה ששמעתם על אוניברסיטת תל-אביב- זה נכון. אתם רוצים ללמוד? תלמדו. אבל תלמדו לבד ואל תפתחו ציפיות שמישהו ינסה לעזור לך. שני מרצים. שני מרצים בפקולטה שלמה ששווה ללמוד בזכותם. רק שניים, בין ים של מרצים עם קביעות ורשימת תארים מרשימה, שבאים בשביל לדבר אל עצמם ולחזור הביתה, לספור את המזומנים.
כל הזמן מדברים בתקשורת על חינוך גבוה וכמה זה חשוב, ושתואר ראשון זה הכרחי גם אם אתה רק רוצה להיות מנהל משמרת בבורגר-ראנץ', ואף אחד לא שואל מה קורה כשאתה כבר בתוך המערכת, וכמה הממסד הזה רקוב בבסיסו.
בואו נבהיר משהו אחד. כולנו צמאים לידע. יש לי תשוקה עזה לידע ובניגוד למה שאחים שלי חושבים, אני לא יושבת כל היום וצופה ב-' E! ערוץ הבידור'. אני לא מאלה שקונים ספרים ומסדרת אותם יפה על המדף בשביל להראות לאחרים שיש לי, בשביל ליצור את האשליה שאני משכילה. אני קוראת, והרבה, ולא משנה אם אני מתחילה לקרוא ארבעה ספרים במקביל, אני תמיד מרגישה שלא קראתי מספיק. ועדיין, ההבדל בין לאהוב לקרוא ולרצות לדעת, ובין ללכת וללמוד באוניברסיטה מתוך מחשבה שתעשיר את ידיעותיך ותרחיב את האופקים, הוא עצום, כמעט בלתי-ניתן לגישור. אם מישהו חושב ללכת ללמוד מתוך הכוונה הזו, צפויה לו אכזבה. החברות שלי מהאוניברסיטה נפלאות אחת-אחת, ואני תלמידה משקיענית שכותבת כל מילה ולוקחת איתי את הלימודים אפילו למיטה בלילה ולפני התה של הבוקר בחמש בבוקר. אני מקבלת ציונים טובים, המורים שלי מחבבים אותי. בן-זוגי מפרגן לי ונותן לי ללמוד בשקט בתקופת מבחנים. לכאורה, אין לי סיבה ממשית להתמרמר. אבל אני לא חושבת רק עליי, ולא מסוגלת שלא לראות את הריקבון שמתחולל פה. זה מתחיל ונגמר בחינוך, הם אומרים, והם צודקים. זה הרי באמת מתחיל ונגמר בחינוך. אבל בואו ותגדירו מה זה חינוך? לסיים תואר ראשון ושני מבלי להבין מי אתה ומה אתה רוצה מעצמך ומה חשוב לך באמת? בואו אני אגיד לכם משהו על חינוך. אבא שלי לא סיים לימודים תיכוניים, והוא בין האנשים הכי מבריקים שאי-פעם זכיתי להכיר. אימא שלי יודעת דברים שאף אחד לא יוכל ללמד אותי בחיים. חברים שלי מרחיבים את האופקים התרבותיים שלי בכל יום, בכל שעה. ומה איתי? אני קוראת. קוראת עד שהעיניים צורבות, ואז קוראת עוד קצת. האם זה משנה באמת, אם אני בוגרת השכלה גבוהה אם אני לא יודעת מי אני , מאיפה אני באה ולאן אני הולכת.?
חינוך, הם אומרים. הכל מתחיל ונגמר בחינוך. אז למה יש כל-כך הרבה אפיקים של חינוך, וכולנו נותרנו בורים?
