בסוף גם אני נשברתי. כבר שבועיים שאני מתאפקת, והנה, היום, בדרך הביתה מהעבודה, מצאתי את עצמי לוקחת צעדים קטנים אך נחושים, בעודי ממלמלת לעצמי- 'יש בי כוח לשנות! יש לי את העוצמה! די לשעבוד!'- אז נכנסתי הביתה, הורדתי את הקרדיגן הסבתאי שלי במשיכה אחת וניגשתי לאימא עם ראש מורם ויד נחושה על המותן. 'אימא!' ציוויתי, 'בלונד! להוריד! עכשיו!'- וכל מה שעבר לי באותו הראש הוא, שאני רוצה צבע נורמלי. חום בהיר, בלונד- דבש, כל דבר. העיקר שזה לא יהיה בלונד בהיר וחיוור שיגרום לי להראות כמו גירסה עלובה של בריטני ספירס בעתות משבר. והנה אני, שעתיים אחרי, סופסוף רגועה. מי היה מאמין שדווקא לנטוש את הדבר שהפך להיות הסמל המסחרי שלי ברחבי הקמפוס ומחוצה לו (הבלונד,כמובן) ולעבור למשהו סולידי יותר יכניס כל-כך הרבה רוגע לחיי. זה טיפשי, אני יודעת. אבל במשך שנה שהבלונד הזה צעד מלפניי. אחי אומר שאוטומטית נוספו לי 100 נקודות לפסיכומטרי. אחי השני אומר שיפסיקו לצפור לי ברחוב כי בלי הבלונד אני סתם אחת. יודעים מה? זה נשמע נפלא. אפילו יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. אני כמעט מתרגשת.
