אוף, תרגשו אותי כבר ! פריטים מה- Wish List של אוגוסט

לאחרונה קשה לרגש אותי; הכל נראה אותו הדבר, הכל חוזר על עצמו, דבר לא מעלה גבה אצלי. אולי נהייתי בררנית, אולי זו סתם תקופה לא-ברורה, אבל עם עובדות קשה להתווכח: כל החנויות נראות לי אותו הדבר בדיוק; חלונות הראווה גדושות בפרטי אוברסייז מעיקים, הבדים הנשפכים מנסים לחפות על איכות זולה באמצעות חגורות-מותן עבות או סיכות- בד מצועצעות. ייתכן שזו רק אני, אבל נראה כי תעשיית האופנה לחצה יותר מדי על לחצן הקופי-פייסט (Ctrl+C) במקלדת. אם להיות קצת קשוחה, הייתי אומרת שמישהו התעייף שם. אולי אפילו הרים ידיים. מאז שאלכסנדר מקוויין החליט לנטוש אותנו לטובת הלא-ידוע, הכל נראה לי אפרורי, משעמם, בנאלי, שגרתי, תבניתי אפילו. חסר לי מהטירוף שלו, מהיכולת האדירה שלו לא רק לדחוק בגבולות של עצמו אלא להגדירם מחדש, להוציא את החומריות מן הבד וליצור משהו שהוא לא פחות מאידיאה הגלומה בחומר רק מפאת מגבלות הזמן והמקום שבה היא מתקיימת. מאז מותו בפברואר, אני מחפשת לו תחליף, אך עם הזמן נוכחת בי ההבנה, שכישרון כזה קורה פעם ב...אף פעם. אז אני מודה שקצת מאסתי באופנה. בבגדים הכוונה. לא מתוך סלידה אידיאולוגית מעיסוק בחומר ולא ברוח, אלא דווקא מתוך תסכול עמוק מכך שהרוח כבר לא מגולם בחומר; מישהו צריך לקחת את המושכות ולנסות להתחיל מחדש, מן הבסיס, מן ההריסות של היסודות שבנה מקוויין באמצעות מוחו המבריק. זה לא נראה באופק. בנתיים, חודש יולי עבר מבלי שארגיש אותו, ומתוך רצון לסכם את שהיה בכל הזמן הזה שלא עדכנתי את הבלוג באופן רציף, בחרתי בכמה מן הרכישות האחרונות שלי, רכישות סטנדרטיות מאוד, אני חייבת לציין; אין זה במקרה, חס-וחלילה, אלא קנייה מאוד מודעת לכך שאני צריכה איזון בתקופה זו של חיי, וגם כי מאסתי מעט בכל הבדים הנשפכים האלה שמוסיפים לי עשר קילו למשקל האמיתי שלי. אז אחרי תקופה לא-קצרה של חרם, חזרתי לטי-שירט השחורה, לג'ינס הצמוד בגזרה הגבוהה, לתיק הפשוט, לשרשרת פשוטה. הפשטות הזו לא באה לי בקלות; אבל היא בהחלט הכניסה איזון לכאוס שעובר עליי בחודשי הקיץ הללו. ג'ינס וטי-שירט שחורה. מעניין מה מקוויין היה אומר על זה. הרבה שחור ( בלק, באיפור-עיניים, בתכשיטים), מעט אקססוריז, בלי פן, בלי חצי-בית על הגב; כך אני רואה את עצמי חותמת את יולי ומתחילה את אוגוסט. Back to basics. אלכס בטח היה גאה בי.