חשמל זורם בכפות רגלייך ?

ייתכן, ייתכן מאוד. ככה זה כשאת מחליטה לשים הכל בהמתנה, ולקחת לעצמך יום חופש מעצמך. ממש ככה. וזה מה שעשיתי אתמול. שמתי בצד את המטלות, את השיעורים, את המבחנים ואת המתח הכללי שאפף אותי לאחרונה, והלכתי עם אימא לעשות פדיקור. הקוסמטיקאית שלה, לימור, חוללה פלאים. במשך שעה ארוכה היא עיסתה את כפות רגליי המסכנות, מרחה עליהם קרמים שונים, שייפה, ניקתה, קילפה, ושוב מרחה קרמים ועוד פילינג ועוד טיפות שמן לריכוך העור.... יצאתי משם בעננים. זה נתן לי boost רציני לפתוח איתו את השבוע. אימא אומרת שבתורה הסינית מייחסים חשיבות עצומה לטיפול בכפות הרגליים, מכיוון שמשם הכל מתחיל. אף פעם לא חשבתי על זה. הרגליים שלי נושאות במשקל הגוף, אבל לא רק; מסתבר שהן נושאות גם את המשקל העודף שמכביד עליי בראש כשאני מוטרדת,עייפה ונטולת-אנרגיה. לא פלא שהן היו כל-כך אומללות. אחרי הפדיקור המושלם, הרגשתי שאני הולכת על אוויר. אתם בטח חושבים שאני סתם מגזימה, אבל זה נתן לי אנרגיה עצומה, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. אח"כ הלכתי עם אימא והיא פינקה אותי בכמה בגדי-גוף נהדרים, לרגל החזרה שלי לבלט אחרי היעדרות של כמה שנים, ועוד כמה מתנות קטנות שפינקתי אני את עצמי (קשתות לשיער, אלא מה. מה אני אגיד, הפכתי להיות ג'אנקי של קשתות לשיער). אחרי הפינוק הזה חזרתי הביתה והלכתי לישון. בעשר בערב! קמתי בשלוש,
אבל לפחות ישנתי טוב. זו כבר התחלה נפלאה. בכלל, אני מרגישה הרבה יותר טוב ממה שהרגשתי כשהתעוררתי אתמול בבוקר. יש לי המון דברים חדשים לעדכן ולהעלות לאתר, אז חכו לערב, כשאחזור מהלימודים. שיהיה לכולם יום... מרענן ! 

Pages Updated, check them out

Family Portrait

ערב שישי, בדיוק מסיימים לאכול- רק עוד חתיכה אחת, עוד עוגיה, עוד פרוסת אבטיח, עוד כמה ענבים. ימי-שישי אצלי בבית הם משהו מיוחד, שלא יצא לי לחוות בשום מקום אחר. וגם היום, אחרי עשרים וחמש שנה במשפחה הזו, עדיין לא החלטתי אם אני אוהבת את ההמולה הזו או מתעבת אותה. קצת מזה וקצת מזה, אני מניחה. מצד אחד, הרעש, התזזתיות, הדחיסות הזו שמאחדת תשע נפשות יחדיו אל שולחן אחד גדוש בכל-טוב- פשוט מתישה אותי. להעביר את החומוס, לפרוס עוד לחם, לאכול עוד חתיכת דג אחת. לפעמים אני יוצאת מהארוחות האלה סחוטה נפשית ופיזית. מצד שני, בימים שעמוס לי בלימודים ואני לא יכולה להגיע לארוחת שישי בגלל עבודה שאני צריכה לכתוב או שקופיות שאני צריכה לשנן-משהו לא מסתדר לי. משהו מרגיש שונה, כנט חלל עצום שנפער בי,ששום דבר לא מצליח למלא אותו. אני מניחה שככה זה עם משפחה- אתה רוב הזמן מרגיש מתוסכל או ממורמר בצורה כזו או אחרת על בני-משפחתך, אבל בסופו של יום, אתה זקוק להם יותר ממה שאי-פעם תסכים להודות.  

I'm Up Again

עדיין לא שלוש ואני ערה. מישהו יכול בבקשה לשים לי כדור שינה לתוך קערת הקורנפלקס שלי? אני אודה לו מאוד.

היי לכם.נעדרתי מהבלוג לכמה ימים, הייתי שקועה בעבודה ללימודים שגזלה ממני שעות ארוכות, אבל לפחות סיימתי אותה.

אני מאוד מקווה שהימים הקרובים יהיו פחות סוערים ותזזתיים, ושאני אוכל קצת לנוח. בא לי לשכב על הספה ולראות טלוויזיה קצת. קצת מטורף, אבל בא לי נורמליות. בא לי להיות מסוגלת להעביר שעה בחוסר-מעש ולהרגיש בסדר עם זה. לא שזה אי-פעם קרה.

באמנות יש מושג שנקרא 'אימת החלל הריק' horror vacui- וככה למעשה אני מרגישה רוב הזמן. כמו ציור שגדוש באלמנטים דחוסים זה בזה, גם אני מרגישה בתוך חלל צפוף ללא יכולת לנשום כראוי. גם אני מרגישה שאני חייבת להספיק הכל ולהספיק עכשיו, אחרת עשיתי משהו לא-בסדר. אז אני ישנה קצת ומנסה להספיק הרבה, וחבר שלי אומר שזה נשמע לו כמו הדבר הכי הגיוני בעולם כשזה נוגע אליי, כי כולם יודעים שאני אדם אחר בבקרים, גם כשמוקדם והציפורים אפילו לא התעוררו עדיין.

אז דיבורים לחוד ומעשים לחוד- אני הולכת לצייר. כי אין כמו מוזיקה שקטה בשלוש בבוקר, כמה מכחולים ושקט מופתי ברחובות. שיהיה לכולם יום נפלא, ותמשיכו להתעדכן בדפים עצמם, אני מתכוונת להעלות כמה דברים חדשים בקרוב.

גם דף האופנה מחכה לכם. תהנו !

הדף Must-Have עודכן בהצלחה.

10 טיפים ראשונים (להישרדות בג'ונגל שבחוץ) בדרך אלייך.... חג שמח !

בוקר קשה עבר על כוחותינו

בוקר כזה עוד לא היה לי. קמתי בבוקר, העמסתי את הספרים על הגב, עליתי על הפלטפורמות הוורודות והמנצנצות שלי, ועם רעננות מעוררת-קנאה עשיתי את דרכי לאוניברסיטה. כמדי יום, אני מעבירה את הבוקר בהמתנה לפתיחת הספרייה המרכזית בסוראסקי, בעודי טורפת, ללא-רחמים, סנדוויץ' עם גבינה צהובה וזיתים,שאלוהים יודע איך זה יכול להיות שפיסת גן-עדן מופלאה כזו עולה רק שלושה שקלים. כן, אני באמת בחורה של דברים קטנים, אבל לא בזה עסקינן. אז אחרי שסיימתי להתענג על הכריך האומלל שנקלע לדרכי, אני מכתתת רגליי לעבר הספרייה וממתינה בסבלנות. לרוב עוברות רק דקות בודדות עד שמישהו בא ופותח את הדלת לנשמות התועות שהצטופפו להן בכניסה לספרייה בתשע בבוקר. אך הבוקר, לא היו לי שותפים לפשע. הייתי בודדה ולא היה עם מי להצטופף בשקט בכניסה. זה היה מחזה קצת עצוב. עמדתי חסרת-מעש מול דלתות הזכוכית העצומות והרהרתי ביני לבין עצמי האם הודיעו ברדיו על מלחמה ולא שמעתי? כבר כמעט התחלתי לכעוס על עצמי על ההתנזרות המוחלטת שלי מכלי תקשורת ישראליים (עיתונים ורדיו לרוב, מטלוויזיה הרמתי ידיים ממזמן) ואפילו הטפתי לעצמי על כך שאני כזו-אני, ושאולי הגיע הזמן להתעדכן מה קורה ביקום מסביבי. אני יודעת שאני חיה לי באיזה יקום מקביל שאין לו שום קשר למציאות הקיומית של ימנו, ולרוב אני ממש בסדר עם זה שיש לי 'ארץ פלאות' משלי, אבל היום הרגשתי קצת מגוחכת כשהייתי צריכה להתקשר להעיר את בן-זוגי היקר ולומר לו שיקום ויבדוק עבורי האם הספרייה הודיעה על מוות זמני. טוב שהוא שיתף פעולה, אחרת עוד הייתם מוצאים אותי יושבת שם על המדרכה וממתינה בשקט שמישהו יבוא ויגאל אותי מיסוריי. אז אחרי שהוא אושש את חשדותיי, שאכן הספרייה ניתקה את הזרם ליומיים הקרובים, הקמתי את עצמי מהרצפה ונשבעתי שאני עושה הכל כדי למנוע את התקף החרדה שעתיד לבוא. בלי ספרייה האוניברסיטה מרגישה לי עצומה ומאיימת לילדה קטנה כמוני. אז ברחתי ממנה כל עוד נפשי בי. עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי, וכמו שתמיד קורה, מצאתי את עצמי בדרך לבית הוריי. יש משהו בבית הזה שאין בשום מקום אחר בעולם כולו. מן שלווה כזו שאופפת אותי ברגע שאני יורדת מהאוטובוס בתחנה מול הסופר-פארם ולוקחת נשימה מלוא ריאות של משב אוויר מזגנים מעורבב עם שאריות של בשמים במבצע. יש משהו בשכונה שלי שאין בשום מקום אחר שאי-פעם הייתי. סוג של נחת. כמו אחרי יום שלם שהסתובבת בג'ינס צמוד ועקבים גבוהים, ואת נכנסת הביתה אל הטרנינג המהוה שלך ואל הכפכפים המפנקים. אז ככה אני כשאני בפתח-תקווה. אומרים 'ברומא התנהג כרומאי', ואני אומרת- 'בפתח-תקווה התנהג כמו פתח-תקוואי'! הום סוויט הום! עכשיו סילחו לי, אני הולכת לגנוב מהסירים של אימא מבלי שתראה. שנה שלמה אני מחכה בשביל סלט הפסטה הקר המפורסם שלה, והוא אף פעם לא מאכזב. אז מה אני מאחלת לעצמי החג הזה? שאצליח לצלוח אותו בלי להעלות 15 קילו רק מבייבי מוצרלה, הדבר הכי טעים שאכלתי לאחרונה. תכניסו כמה כדורי מוצרלה לתוך הפסטה שלכם. אכלתי השבוע ב'כרמא', המסעדה הכי טובה בירושלים והסביבה, והתענגתי על כל ביס. מדובר בפסטה רחבה עם רוטב עגבניות סמיך (עם עגבניות מיובשות, תבלינים ועגבניות אמיתיות) כמה עלי מנגולד, למעלה, וכדורי בייבי מוצרלה בשביל להשקיט את הבטן ולרמוס את המצפון. אני אוכלת עם העיניים. תמיד הייתי. ואחרי כל הדיבורים האלה על אוכל, אתם תיאלצו לסלוח לי, לבטן יש רצונות משלה. אז עד כאן לעת עתה. לכל מי שקורא את זה בימים הקרובים- אאחל חג לבן מלבב, הרבה אוכל טוב, הרבה מוזיקה נהדרת והרבה ביחד עם אנשים אהובים. עד הפוסט הבא, אתם בהחלט מוזמנים להתעדכן בדפים השונים בבלוג, יש הרבה עוד מה לקרוא ומה לראות. תהנו ...!

finding the center

אני מניחה שלפעמים צריכים כמה שבועות של חוסר-וודאות ובלבול, בשביל להחזיר לעצמך את המרכז שלך. ככה זה היה אצלי. במשך שבועות שהתהלכתי כמו סהרורית, לא באמת ידעתי מה הייתי רוצה שישתנה, אבל לא רציתי להישאר תקועה באותו המקום לעוד שנה-שנתיים. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני צריכה להקיף את עצמי בעשייה בשביל להרגיש 'ראויה', אבל המתח הזה הוביל אותי לחוסר-עשייה נוראי. ופתאום, ביום חמישי בערב, זה השתחרר. נסיעה אחת אל מחוץ לעיר, אל הרוח הקרירה שעדיין נושבת בירושלים, האורות של העיר בלילה, האווירה המיוחדת, השקט המופתי- כל אלו החזירו אותי לאיזון שהייתי זקוקה לו. הבנתי מה עליי לעשות. או יותר נכון, מה עליי לא לעשות. ומאז אני מרגישה הקלה. הקלה שעוזרת לי למקד את תשומת הלב לדברים הקטנים האלה שהופכים רגעים לבלתי-נשכחים. ומאז דברים מתחילים לפעול לטובתי, בלימודים אני מצליחה להתרכז טיפה יותר, שזה שיא כשלעצמו, מבחינה של יצירה- אני מלמדת את עצמי אנימציה, ובמקביל עורכת קטעי מוזיקה בשביל פרוייקט זניח שפתאום קיבל משמעות. בין לבין אני מתחילה לצייר בטכניקות חדשות שעדיין לא יצא לי, וזה כיף גדול.אני ממש מקווה שאספיק להעלות השבוע כמה מהציורים החדשים שלי. אתמול קיבלתי את מכונת התפירה הישנה של אימא (שחזרה מתיקון) ואיתה קיבלתי אנרגיות חדשות לשבוע שלי. כמה שיעורים אצל מורה פרטית, ואני יכולה להתחיל ליצור את הקולקציה שתמיד חלמתי עליה- להתחיל לעצב בגדים לעצמי וגם לחברות. דברים כאלה מרגשים אותי. נותנים לי אנרגיה להתחיל את היום. אני מקווה שעם הזמן, הבלוג יתפתח ויקבל אופי יצרני יותר. אני בהחלט רואה הרבה דברים באופק.

גם וגם, בין לבין

My list obsession

אובססיית רשימות, מי לא מכיר את התופעה? אני מכירה, ועוד איך, כבר שנים שאני עורכת רשימות על גבי רשימות אודות הדברים שאני צריכה לעשות, דברים שאני רוצה לעשות, זמרות שאני הכי-הכי אוהבת, בגדים שקניתי ובגדים שמסרתי, מה לא לשכוח לעשות וכו'. יש לי רשימה על כל דבר אפשרי, אבל משום מה תמיד נראה לי שיש משהו ששכחתי לעשות. והנה, בעודי כותבת את הרשימה מספר אלף וחמישים לשבוע האחרון, הבנתי שזה חסר-תועלת. מה יעזור אם אני אכתוב בפעם המליון שאני רוצה לערוך מוזיקה? אם אני לא אדחוס את זה ליומן העמוס שלי, ואקבע זמן ברור ומוגדר לעריכה, זה בחיים לא יקרה. מצד שני, קשה שלא להרגיש כלוא בתוך טבלאות ורשימות שמסודרות לפי שעות ולפי ימים, ואין מה לעשות, כולנו איכשהו כן משועבדים. משועבדים לרצון להספיק הכל וכמה שיותר, להוכיח את עצמנו, לאחרים, לעצמנו, לאידיאות של מה שאנחנו אמורים להיות עד זמן X, וקשה לתאר את תחושת האכזבה כשזה לא קורה. אני מציבה לעצמי משימות בלתי-אפשריות בעליל, אך עדיין אני מקווה שאספיק את כולן. אבסורד, אני יודעת. אבל זה תמיד היה ככה. האם זה הוביל אותי לדחוק בעצמי ובגבולות-הזמן ולעשות את הבלתי-יאומן, שהוא לישון מעט ולהספיק הרבה? כן. האם זה היה שווה את זה? אין לדעת. לפי הסטטיסטיקה, אנשים עם הפרעת שינה הם בעלי סיכוי גבוה יותר לחלות בהתקף לב או באירוע מוחי. לא שזה מרתיע מישהו, בטח לא אותי. אני אמנם בת 25, אבל עם קוצים בישבן של ילד בן 7 שכל הזמן רוצה לעשות משהו חדש, אני רוצה להספיק הכל, עכשיו, ואם אפשר לנשום דקה בין לבין, זה יהיה נהדר, תודה.