עוד סמסטר אחד, וזהו

יום שבת בערב. אני יושבת וכותבת במרץ עבודה על מונה, בידיעה גמורה שהולך לעבור עליי (עוד) לילה נטול-שינה, אחד מיני רבים. יש לי עוד עבודה וחצי לכתוב, ומעט-מדי זמן לכתוב ולערוך. הידיים מקלידות בזריזות את המילים על המקלדת, משפטים נזרקים לחלל האוויר כמעט באופן אוטומטי, ובראש שלי מחשבה אחת בלבד- לכתוב לכתוב לכתוב, העיקר לכתוב ולסיים עוד עבודה, כדי שאוכל לעשות וי ברשימה הלא-דמיונית שלי וללכת לישון מרוצה מעצמי. ככה זה כשאתה סטודנט עם דד-ליין. אין מחשבות עמוקות מדי על החיים, אין שאיפות או תקוות גדולות מדי מלבד שהלילה אוכל לישון נורמלי, מבלי להתהפך מצד לצד ולנתח יצירות מתוך שינה. עצוב, אני יודעת, אבל לגמרי אמיתי. ועם כל התסכול שבדבריי, יש גם קצת אור באיזה קצה של איזו מנהרה רחוקה: מחר מתחיל הסמסטר האחרון לתואר. עוד סמסטר אחד ודי. עוד קצת וזהו. מי היה מאמין. למען האמת אני נרגשת. אני לא מאמינה שזה הולך ומתקרב. אני לא מאמינה שזה אוטוטו קורה. עוד סמסטר וסיימתי תואר ראשון. אז אני משנסת מותניים, משפשפת עיניים עייפות, לוחצת על הקומקום ומתחילה מחדש. אולי היום לא אשן הלילה, אבל מחר אשן נפלא. וזה, חברים, אושר בהתגלמותו. שבוע נפלא לכולכם!