אני אוהבת לפרגן לאנשים שמרגשים אותי, אוהבת להמליץ על דברים מעניינים שנגעו ללבי, אוהבת לחלק מחמאות כשהן במקום. אני לא פוליטיקאית, אז לא תשמעו אותי מוציאה מהפה מילות-סרק, זה לא אני. מה שכן תמצאו בבלוג הזה הוא משהו אחד שאני מאוד אוהבת לעשות והוא- לפרגן למי שמגיע לו. תמצאו פה קישורים לאתרים שאהבתי, למוצרים שאני אוהבת, לטיפים שקיבלתי שהצילו אותי לא-אחת, לביקורות, מפרגנות כמובן, להמון דברים שבהם אני נתקלת ביומיום שמכניסים אור ליום שלי. אני קצת כמו פו הדוב בעניין הזה, אם אין לי משהו טוב לומר אני פשוט שותקת. עד עכשיו זה לקח אותי רק למקומות טובים. כן, יכול להיות שזה עניין של קארמה, יכול להיות שזה עניין של אופי, מבחינתי זה לא באמת משנה- העיקר מבחינתי הוא שאני הולכת לישון בכל לילה בלי ייסורי-מצפון שלכלכלתי על מישהו או לא-פרגנתי לאחר, על-אף שבהחלט הגיע לו. מה אני אגיד? אני פשוט בחורה נחמדה. לפעמים אני מקבלת בעיטה בישבן על היותי נחמדה, אבל לרוב אני מאמינה שהפרגון הזה מוביל אותי למקומות נפלאים ולחוויות נדירות עם אנשים מיוחדים שאני פוגשת באמצע הדרך. ככה אני, אני מניחה. אני לא מרגישה צורך להתנצל על כך שאני לא בחורה שמונעת מאינטרסים וכן, אני באמת מאמינה שקנאה משדרת חולשה וחוסר-בטחון, ודעה-קדומה היא מחלה נוראית שיש למגר מהחברה הזו ומיד. אני אוהבת אנשים, אני מאמינה בכוח שיש לאדם לעזור לאחר ולהשפיע עליו, מאמינה שהאיי-פון, איי-פד, אמ-פי, די-ואקס, או וי-או-די לעולם לעולם לעולם לא יחליפו את העוצמה שיש בחיבוק אוהב או בשיחה טובה ואמיתית עם מישהו קרוב. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאמינה באלוהים, לא מאמינה בישות-עליונה, לא מאמינה בגורל, לא מאמינה בכלום- רק באנשים ובכוח העצום שיש להם לשנות ולהשפיע. אני מאמינה בכל לבי בכך שכל הבייבי סטפס שלקחתי במהלך חיי הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת היום, אשר ממנו אני כותבת את הבלוג הזה אליכם. רק חבל שאנשים ויתרו על חמלה, איבדו את הסבלנות, התחילו לחשוב במונחים של רווח ותשואה והצלחה ו-'מה יוצא לי מכל זה?'. כולם רוצים הכל, ומהר, ועכשיו. אף אחד כבר לא עוצר באמצע הרחוב ומריח את הורדים המשגעים שפורחים עכשיו מכל עבר. ואולי זו רק אני, שסף הרגישות שלה הוא כה רעוע ועדין, שכל דבר משפיע, כל דבר מערער ומסעיר, כל דבר חשוב או קובע. אבל זה עצוב להתבונן מהצד ולהרגיש איך הערכים הולכים ומתפוררים. איך בכל יום אנחנו מאבדים עוד חתיכה מצלם אנוש. עשור מהיום והמחשבים יחשבו במקומנו, יעשו בשבילנו, יאכילו את הילדים במקומנו, ויעשו מבחנים במקומנו, ויעמדו בתור לבנק במקומנו, ויחרבנו במקומנו. ואז נוכל לומר באופן חד-משמעי שאבדה המשמעות של להיות אנושי. אבל מה, פעם בכמה זמן אני פוגשת אדם שמזכיר לי את הכח שיש לרעות אמיתית בין אנשים. היום זה היה באוטובוס, כשהנהג החל לנסוע בפראות והעיף אל השמשה נוסעת מבוגרת עם שקיות עם מצרכים, וכל האוטובוס קם על הרגליים ועצר את הנהג, עצר את התנועה באחד הרחובות העמוסים ביותר ברמת-גן, ולא נתן לאף מכונית לזוז לפני ששטפו לה את הפנים, שמו יוד על הפצעים, עזרו לה עם השקיות, הקימו אותה מהרצפה. דברים כאלה מעלים לי את הפיוזים כלפי 'המערכת', אבל מאדירה את הכח של האדם הקטן, הפשוט, זה שחזר מהירקן עם כמה תפוחי-אדמה למרק. כן,אני אוהבת אנשים. ולא, לא משנה לי מאיפה הם מגיעים, מה ההורים שלהם עושים, כמה כסף יש להם בבנק, אם הם סיימו תואר ראשון, אם הם לובשים מותגי-יוקרה, מה העדה שלהם, מה צבע העור שלהם, מה המשקל שלהם, מהי הנטיה המינית שלהם, מה הם אוהבים לקרוא בשירותים, אם זה ניטשה או לאישה, תשבץ או פלייבוי- כל עוד זה לא פורנוגרפיית ילדים, זה בסדר מבחינתי. לא משנה, העיקר שיהיו בני-אדם. האם אתם יכולים ללכת לישון בלילה בידיעה שאתם בני-אדם, בכל מובן המילה? אתם לא צריכים לענות, רק לעצמכם. אני בכל בוקר מתעוררת ליום חדש בתקווה שאהיה אדם טוב יותר, בת טובה יותר להוריי, אחות טובה יותר לאחיי הגדולים (זה קשה! הם כאלה קרציות לפעמים), דודה טובה לאחיינים שלי, אימא טובה לכלב שלי, חברה טובה לחברים הנפלאים שלי, בת-זוג טובה לבן-זוגי המדהים. מבחינתי, זה כל מה שחשוב לי. שהאנשים האהובים עליי ירגישו בכל רגע אהובים על ידי, גם כשאני עושה דברים מעצבנים כמו לריב על מי מסדר את הכלים במדיח בארוחת ערב (מריבה שהתחלתי עם האחים שלי לפני יותר מעשרים שנה, כזו שסביר להניח שלא תסתיים גם בעוד עשרים שנה) או כשאני מבטיחה לעשות משהו ושוכחת כי שוב נעלמתי 'בעולם שלי', או כשאני מתנהגת כמו רעותי-נזק ונתקעת במקרר, בקיר, בשולחן, בשידה, בצ'ופצ'יק של השולחן במטבח, בלוח המודעות ברחוב או במדרכה שנקלעה לדרכי (סיפור אמיתי! כמעט תבעתי את עיריית תל-אביב על הנזק, חצופים!) וכל זה בשעה אחת תמימה.קיצור, אני יכולה להתיש את כולם, אבל בסופו של כל יום, אני אוהבת לאהוב, אוהבת להצחיק, להיות רעותי-שטותי ולהתנהג כמו משיגנע קטנה עם כושר-ריכוז אפסי, ומבחינתי, לראות חיוך על הפנים של מישהו שאכפת לי ממנו, זה ההיי-לייט של היום, של השבוע, של השנה... ! גם אתם יכולים להיות ככה, וחלקכם הגדול אפילו כן ככה במידה מסוימת, ומה שיפה הוא, שבכל יום אפשר לנסות שוב, להיות חבר טוב,בן-זוג טוב, בן-משפחה טוב, אזרח טוב למדינה הזו.
יום חמישי, 29 באפריל 2010
שאלת-השאלות
אתמול, בשיעור של תמי כץ-פרימן אודות השיח הפמיניסטי והשתקפותו באמנות הישראלית העכשווית, מצאתי את האומץ להרים את היד ולשאול את האמנית מיכל שמיר את שאלת השאלות- מתי התחלת ליצור, והאם היצירה נבעה מאירוע מסוים שחווית, או בהדרגה, ללא סיבה נראית לעין? מתי הבנת שאת אמנית, ושבזה את רוצה לעסוק באופן בלעדי ובצורה מקצועית ולא רק כתחביב בלבד? תמי העירה שמדובר בשאלה טובה ומורכבת, מיכל הנהנה בהסכמה וכל מה שאני חשבתי לעצמי באותו הרגע הוא שאולי אני שואלת אותה את השאלה הזו, אבל למעשה אני מפנה את השאלה הזו אליי. כבר שנים על גבי שנים שאני יוצרת, בין אם זה לכתוב שיר או לחבר כוריאוגרפיה או לצייר, חיי תמיד היו מלאים בעשייה, כל סוג של עשייה. אני רוצה להאמין שהייתי ונותרתי אדם יצרני במהותו. ועדיין, אני כבר בת 25, ועל אף גילי הוצעו לי בעבר כיוונים מעניינים להתפתח בתחום האמנות. ובכל פעם שהציעו לי או קישרו אותי לאנשים שהם חלק ממסורת האמנות הישראלית, לקחתי מאתיים צעדים אחורה ופשוט נעלמתי מהרדאר. הזדמנויות הלכו ובאו, אנשים התחלפו, וגם אני התבגרתי. אבל עדיין, אני ממשיכה ליצור, והרבה, והכל עבור עצמי ולעיניי בלבד. מיכל ענתה לי שברגע שהגיעה ההכרה ולמעשה נוצר חיבור בין עולם האמנות הישראלי אליה כאמנית-יוצרת, המגע שנוצר העלה אפשרויות רבות, אשר אפשרו לה להתפתח כאמנית ולמצוא את השפה החזותית שלה, מה שבאופן טבעי הוביל אותה להגדיר עצמה כאמנית. כמובן שלקחתי איתי הביתה את השאלה הזו. חשבתי הרבה על מה המשמעות של האמנות בחיי, והפעם, כמו פעמים רבות בעבר, נותרתי ללא-מענה. כן, אני אמנית, ואני יוצרת בשיטתיות ובאופן יומיומי, שעה-שעה, רגע אחר רגע. אבל אני לא מפרסמת את העבודות שלי, לא יוצרת-עד-הסוף, חוסמת את עצמי בכוונה. מה יש בחשיפה האמנותית הזו שכה מפחידה אותי? זה נסתר מבינתי. אני רק יודעת שלא משנה במה מדובר, הגיעה השעה שאתגבר על זה ואתחיל ליצור מהפנים החוצה. כנראה שההכרה העצמית שלי תגיע בזמן שיהיה הכי נכון עבורה וכשהיא תגיע, אני מקווה, היא תהיה אמיתית ומרגשת ואולי היא תביא עמה גם הכרה חיצונית.
המפגש עם האמניות (מיכל שמיר, מיכל היימן, הילה בן-ארי) היה למעשה המפגש הראשון שלי פנים-מול-פנים עם אמניות ישראליות עכשוויות. התרגשתי במיוחד מעבודותיה של הילה בן-ארי, אשר הזכירה לי את החיבור שלי לחומר והעיסוק האובססיבי בפרטים קטנים, בנימים הכי זניחים, במקומות הכי עמוקים של התודעה. היא יוצרת בהמון רגש, משחקת במרחב שבין ריחוק לאינטימיות, בין נשיות בוגרת לכמיהה להישאר ילדה, בחיבור לקרקע, לקונקרטיות של החומר, והביצוע שלה נקי, מוקפד, מלוטש, מושלם. אכתוב עליה כאן בבלוג בהרחבה ברגע שיתאפשר לי. עד אז, אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הרשמי שלה ולחוות את האמנית הנפלאה הזו בעצמכם.