skip to main |
skip to sidebar
כבר כמה פעמים ששאלו אותי מה אני סוחבת איתי בתיק, כי 'תמיד יש לך הכל עלייך'. למען האמת, זה נכון. יש לי הכל בהיכון, מהסיבה הפשוטה שאני פשוט סוחבת הכל יחד איתי לכל מקום שאני הולכת. אבל בניגוד לאותן נשים שכולנו מכירים, שמחטטות בתיק שעה עד שהן מוצאות את הפלאפון או את השפתון, אני את שלי מסדרת בארנקים קטנים; בעת הצורך, אני יודעת בדיוק מאיזה ארנק לשלוף את מה שאני מחפשת, וזה חוסך ממני זמן, אנרגיה ועצבים מיותרים- מצרך נדיר בימים אלו. אני לא מאמינה שאוכל לתת למישהי טיפ טוב יותר מאשר לארגן את הדברים שלה, בבית או בחוץ, בארנקים ובקופסאות אחסון. אני מודה שאני קצת אובססיבית לכל מה שקשור לחפצי אחסון. בפוסטים הקודמים הראיתי לכם את המחיצות והקופסאות שקניתי מאיקאה שמסדרות את הלקים, הקרמים, הבשמים והתכשיטים בקופסאות קטנות ונהדרות שעושות לי כל-כך טוב על הנשמה. אני אוהבת שהכל מסודר ושאני לא צריכה להפוך חצי בית בשביל למצוא מסקרה או קבלה חשובה.מאז שהתחלתי עם האובססייה הזו, החיים שלי (באופן מפתיע) קלים יותר. בתמונה למעלה יש מדגם של תיקים קטנים, ועם הזמן פיתחתי אוסף משלי. אז מה יש לי בתיק? מימין לשמאל: 2 מחברות, אחת מחברת עם משימות קונקרטיות (לשלם דו"ח, לקבוע פגישה עם , לדאוג שכל דיירי הבניין שילמו את ועד הבית...אגב ועד בית: הייתם מאמינים שהוטל עליי, מכל האנשים, התפקיד של איסוף, חישוב של כסף והנפקת קבלות? אוי ואבוי. זו היתה התגובה שלי כשהנחיתו לי זקן-השבט (הרשקו) את רוע-הגזירה. אוי, ואבוי, מילמלתי לעצמי, אני וחשבון לא הסתדרנו מעולם. אין בי בושה להודות שאני עד היום גרועה בחיבור וחיסור, ולוח-הכפל נראה לי (לעיתים תכופות מדי) כמו התגלמות הרשע. במחברת השנייה אני כותבת את כל הרעיונות שעולים לי לראש במהלך היום, בדרך-כלל כשאני באוטובוס. המחברת הזו טומנת בחובה רעיונות די-מוצלחים שעדיין לא מומשו, ואם היא אי-פעם תיעלם, בטח אקח את זה קשה. מה גם, שהיא יפה כל-כך. עטים אני תמיד סוחבת עליי, ויש לי חיבה לעטים ולטושים של Pilot ולעט ה 0.1 המושלם של Faber Castell. גן-עדן למאיירים. אני מאלה שיכולים לקרוא בנסיעה בלי-בעיה אז גם ספר אני לוקחת איתי בתיק. זה מעביר את הזמן יופי. יומן שבועי קטן, גם של מיכל נגרין, פריט חובה מבחינתי; אם אני לא כותבת, משמע זה לא קיים אצלי. אצל רוב האנשים החלק הזה בראש לא נדפק. אני? אם לא כתבתי משהו, אפילו מילה או שתיים, אני פשוט לא זוכרת, לא משנה מה. כנראה שמשהו בידיעה שזה כתוב איפשהו מרגיעה אותי. go figure. לק יש איתי בתיק, כי יש להם נטייה לא-לשרוד יותר מיומיים (לא מאשימה את הלק, מאשימה את הידיים השמאליות שלי.דקה אחרי שאני יוצאת מהקוסמטיקאית, אחרי שעתיים של מניקור ופדיקור, כבר אתקע במשהו ואסדוק את הציפורניים.) מה עוד? כמובן שארנק. קניתי את הארנק הזה (במרכז) בזארה בעונה הקודמת, אחרי התלבטויות רבות. הוא היה נראה לי גדול מדי, רחב מדי, עם יותר מדי תאים ומראה יותר מדי מבוגר. הארנק הזה התגלה להיות הקנייה הטובה שעשיתי באותה עונה. הוא נוח, מבד נעים (זמש) ויש מקום להכל. גם לפתקים המפגרים שלי (מה לעשות, לא לשכוח וכו'). החיפוש שלי אחר ארנק מושלם הסתיים. משמאל לארנק תוכלו לראות תיק קטן ירוק שקניתי לפני כמה שנים והוא משמש אותי בעיקר כנרתיק לשים בו את נגן המוזיקה (הורוד) והאוזניות (הירוקות המהממות, זריקת צבע אנרגית) שלי. על-אף גודלו, הוא מרופד מבפנים, ובחוץ יש לו הדפס גרפי מוצלח של החברה Benga Rabbit. בארנק הורוד למעלה אני אוספת את כל הקבלות והמסמכים החשובים שנוטים ללכת לי לאיבוד (הדפסי בנק, מרשמים וכו'). קיבלתי אותו במתנה לפני כמה חודשים והוא משמש אותי נאמנה מאז. הארנק השמאלי ביותר הוא תיק האיפור הקטן שלי, שהולך איתי לכל מקום. בדרך כלל האיפור היומיומי שלי הוא לא כבד (על-אף החיבה העזה שלי לאיפור מעושן, אני מתאפרת ככה רק בערבים). ביומיום אני שמה עיפרון שחור, מסקרה ולפעמים טיפה מטשטשת מתחת לריסים התחתוניים. את השפתיים אני מאפרת לרוב בשפתון של מייבלין (162 או 160, אחד מט והשני טיפה מבריק) ולא נוגעת בגלוסים למיניהם. קרם ידיים ומראה קטנה זה תמיד טוב. שפתון הלחות של ד"ר פישר הוא פשוט נפלא, ומאז שנודע לי על דבר קיומו, אני משתמשת בו כל-הזמן. הוא מרוכז, עשיר בלחות, וללא טעם לוואי. אני לא מוותרת על שפתון-לחות גם בחורף. על יתר התכשירים כבר כתבתי בפוסטים קודמים, אז לא אלאה אתכם בפרטים מיותרים. זה מה שיש בתוך תיק האיפור שלי :
לסיכומו של עניין, הארנקים הקטנים האלה, כמו קופסאות האיחסון מהפוסטים הקודמים, מאוד עזרו לי. ייתכן שזה נראה טיפשי לאחרים, ומיותר לגמרי, אבל מכיוון שאני ידועה כבחורה שמתעצבנת מהר (ומתקררת לאט), העובדה שאני יודעת איפה נמצא כל דבר בכל זמן נתון הכניסה הרבה נחת לחיי, הסוערים גם ככה. (טוב, לא באמת.) אז לפני שאתם פוסלים על הסף את הטיפ שלי, תחשבו אם שווה לכם להתעצבן כי שוב לא מצאתם את הפלאפון. מצד שני, אני נגד פלאפונים ומצדי לא לקחת אותו איתי ופשוט להשאיר אותו בבית (עשיתי את זה לא פעם ולא פעמיים. אם לא ניסיתם ,אתם לא יודעים כיצד מרגישה תחושת שחרור אמיתית) אבל זה כבר נושא לפוסט אחר לגמרי.
