אתם יודעים איך זה...

...דווקא כשהכי עייפים ומתים לישון, אפילו חמש דקות, לא מצליחים להירדם; דווקא כשהכי רוצים שקט, הילדים של השכנים מחליטים לעשות טרור ולהתרוצץ בכל רחבי הבית בצרחות אימים והקנטות הדדיות; דווקא כשבא לנו משהו מתוק, עדיף שוקולד שווייצרי עתיר קלוריות ומשמין להחריד,  כל החיפושים בבית מניבים קרקרים מלוחים במזווה שאלוהים יודע כמה זמן הם שוכבים להם שם; כשיושבים מול דף ריק בהחלטה ברורה שעתה נכתוב את יצירת המופת האישית שלנו, הדף מתמלא בתזכורות לקבוע תור לרופא, או לדברים שצריך לקנות מהמכולת לפני שהשבת נכנסת והחנויות נסגרות; כשאני לוקחת את המצלמה ומחפשת מה לצלם בחוץ, הרחובות כולם שוממים; כשאני נוטלת מכחול ביד ורוצה להתחיל לצייר, אני אף פעם לא יודעת מהיכן להתחיל. נו, אתם יודעים איך זה... אנחנו יכולים לתכנן את חיינו במשך כל החיים ועדיין למצוא את עצמנו בנקודה אחת בזמן מרגישים מגוחכים להפליא. ככה זה, אני מניחה. לחיים יש תכניות משלהם עבורנו ולא פעם קרה שמה שהכי לא רציתי שיקרה, קרה דווקא בתזמון הכי מחורבן שיכול להיות. ומנגד,דווקא כשבא לך להתרסק לחלוטין ולאבד תקווה מלמצוא משהו בעל משמעות בקיום האנושי המיותר הזה, משהו מדהים ויוצא מן הכלל מתרחש מול עיניך. אלאניס מוריסט כתבה על זה שיר שבנה לה קריירה שלמה, אבל היא לא שינתה דבר מלבד לקרוא לילד בשמו- כן, אירוני איך בסופו של דבר השאיפות והרצונות שלנו מצטמצמים לדברים בסיסיים למדי. כמו למשל לסיים שיעור ריקוד בסטודיו בי, לחצות את הכביש ולפנק את עצמי בגלידת רום-צימוקים וריבת-חלב בגביע עצום ב'פאפא אלדו'. או להסתובב בסנטר ולמצוא מגזין שחיפשתי הרבה זמן ולגלות שהוא במבצע. או לצאת באמצע היום ולהיכנס לבית-קולנוע שכונתי (כמו קולנוע-גת ברחוב צייטלין בתל-אביב, קולנוע קטן ולא יומרני, אשר אליו נהגתי ללכת לבד בשעות לא-הגיוניות ולראות סרטים שספק אם הייתי מישהו היה מסכים להצטרף אליי. באותה תקופה שגרתי בתל-אביב (באותו הרחוב, במרחק של כמה בניינים בלבד) ראיתי הרבה סרטים צרפתיים, רומניים ונורדיים ונהניתי מכל רגע. היום זה מרגיש כמו תקופה רחוקה, אחרת, אקספרימנטלית יותר, שבה נהניתי מכל הזדמנות להיות לבד בעיר הגדולה ולחוות אותה על בשרי. היה פשוט יותר לומר שהיום זה קצת אחרת, אבל זה לא יהיה מדויק; לא השתניתי. אני עדיין הבת של אבא שלי, עקשנית, חסרת-סבלנות לעתים, כזו שרוצה ללמוד לבד, להיות יצרנית, לחוות הכל על בשרי. אבל היום אני יותר... נזהרת. מחושבת. מפוכחת. אני עדיין רואה את עצמי מכינה את הריבה בעצמי ותופרת לעצמי את הבגדים ומשפצת בעצמי את הבית; אבל בשנה האחרונה דברים נכנסו לתוך איזון, כזה שעדיין לא הבנתי לחלוטין מהו. יכול להיות שזה בגלל הלימודים התובעניים שמונעים ממני להתפזר למאתיים כיוונים שונים, ויכול להיות שזה פשוט מיקוד כזה שעוד לא היה לי כי אני כבר יודעת מה המטרה שאליה אני מכוונת, גם אם אין לי מושג מאיפה להתחיל.