Family Portrait

ערב שישי, בדיוק מסיימים לאכול- רק עוד חתיכה אחת, עוד עוגיה, עוד פרוסת אבטיח, עוד כמה ענבים. ימי-שישי אצלי בבית הם משהו מיוחד, שלא יצא לי לחוות בשום מקום אחר. וגם היום, אחרי עשרים וחמש שנה במשפחה הזו, עדיין לא החלטתי אם אני אוהבת את ההמולה הזו או מתעבת אותה. קצת מזה וקצת מזה, אני מניחה. מצד אחד, הרעש, התזזתיות, הדחיסות הזו שמאחדת תשע נפשות יחדיו אל שולחן אחד גדוש בכל-טוב- פשוט מתישה אותי. להעביר את החומוס, לפרוס עוד לחם, לאכול עוד חתיכת דג אחת. לפעמים אני יוצאת מהארוחות האלה סחוטה נפשית ופיזית. מצד שני, בימים שעמוס לי בלימודים ואני לא יכולה להגיע לארוחת שישי בגלל עבודה שאני צריכה לכתוב או שקופיות שאני צריכה לשנן-משהו לא מסתדר לי. משהו מרגיש שונה, כנט חלל עצום שנפער בי,ששום דבר לא מצליח למלא אותו. אני מניחה שככה זה עם משפחה- אתה רוב הזמן מרגיש מתוסכל או ממורמר בצורה כזו או אחרת על בני-משפחתך, אבל בסופו של יום, אתה זקוק להם יותר ממה שאי-פעם תסכים להודות.