יום חמישי הגיע (הפעם מהר יותר מהמצופה) והביא עמו את ההבטחה לסוף שבוע נטול-מתחים. הבית נקי ודי מסודר, עם החובות המשפחתיות שלי סיימתי (לספר את הכלב, ללכת להרצאה של אחי וכו') את הרפרט הגשתי, מבחן עשיתי ועכשיו נותר לי לשבת ולכתוב כמה עבודות לפני המבחן הראשון, ב-16 ביוני. אפשר להסתדר עם זה, זה לא סוף העולם. אין סיבה אמיתית לאבד את העשתונות. המתח ירד קצת, וזה בהחלט מעודד. החודשים האחרונים היו כאוטיים לחלוטין, בלי אוויר לנשימה, אבל עכשיו הכל בסדר. אני מחזירה לעצמי את המיקוד. שמה לפניי רק את הדברים החשובים ביותר, ונותנת ליתר הדברים להתמוסס מעצמם או להמתין לבואי ברגע שאתפנה. אנחנו מדברים על זה הרבה, אבל עושים מעט; כולנו רוצים להיות ממוקדים, חדורי-מוטיבציה, עם משימות ברורות ודד-ליין נראה-לעין. כולנו רוצים להיות מאורגנים יותר, להיות חכמים יותר, כולנו רוצים לדעת איך לנהל את הזמן טוב יותר. אבל משום מה כל זה נותר בגדר של כמיהה לא-ממומשת, ותו לא.
והנה קמתי הבוקר וסידרתי את כל הדברים שהתרוצצו לי בראש בשבועות האחרונים לשתי קבוצות- למה שאני חייבת לעשות בזמן הקרוב, ולמה שבהחלט יכול לחכות. נשמע פשוט, נכון? יש הרבה דברים שאני לא חייבת לעשות אבל רוצה לעשות, וכאן היצירתיות נכנסת- כאן זה הכל עניין של הגדרה. להכניס לתבניות את הדברים הכי חשובים, ולעשות זאת בחוכמה. עבודות להגשה, להתכונן למבחנים, לקרוא את כל מטלות הקריאה הבלתי-אפשריות שהמרצים הנפלאים שלי פירסמו בסילבוס- כל אלה הם חלק מחובתי כסטודנטית. האם אני רוצה לעשות את כל זה? סביר להניח שלא. אבל אין לי הרבה ברירות. לקחתי על עצמי כשהפכתי להיות סטודנטית לשים בהמתנה 90 אחוז מהחיים שלי ועם העניין הזה בדיוק אני נאבקת מאז. קשה להיות רק סטודנטית, כשבתוך המוח מתרוצצים מחשבות ורעיונות אינספור, ואני רוצה הכל ואני רוצה עכשיו. זוהי לא תחושה חדשה, אבל הפעם הגישה היא שונה. אני בוחרת בחמישה דברים חשובים לעשות במהלך היום, ועוד דבר אחד בשביל הנשמה. זה קשה, אבל זה משתלם. אני מתחילה להשלים משימות לשם שינוי. אז מה מחכה לי היום? להתחיל לכתוב עבודה על אמנות מודרנית, ללכת להרצאה של אחי באוניברסיטה, לבלוס שתי עוגות הום-מייד שאימא הכינה לכבוד ההרצאה, לבכות על זה שעה שלמה אחר-כך, לכתוב מיני-עבודה לפרוסמינר של תמר ביום שני, להתחיל ללמוד למבחן באמנות הלניסטית ועד כאן החלק שאני חייבת לעשות. בין לבין אני מתכוונת לצייר בצבעי המים שקניתי, ללכת לקנות בדים, להתחיל לעבוד על וידיאו-ארט משלי, ולעדכן את הבלוג הנפלא הזה. ומחר יום שישי ! יום שישי ראשון מזה המון המון זמן שאני לא צריכה ללכת לעבודה או לגשת למבחן. איזו התרגשות! אני מאחלת לעצמי סופשבוע של יצירה, וקוראת לכל מי שיש בו טיפה של יצירתיות, לנטוש טיפה את האינטרנט וללכת לעשות משהו עם זה. או לפחות לנסות. זה כיף גדול. אתם בטח שואלים מאיפה כל האנרגיה הזו, ועוד לפני עשר בבוקר, ולשאלה הזו יש הסבר פשוט למדי. הלילה ישנתי טוב. אני ! ישנתי ! יותר משלוש שעות רצוף! רק העובדה הזו כשלעצמה היא סיבה למסיבה. בטח מוזר לשמוע את זה, אבל הנה רק עכשיו גיליתי שכשישנים נפלא, הכל נראה אחרת. קמתי בבוקר והרגשתי כאילו ישנתי שנתיים שלמות. ניתרתי מהמיטה, הערתי את הכלבלב שלי ויצאנו לסיבוב ארוך כשעוד לא היה אור ברחובות. למי שלא יצא להיות ער בשעות האלו, אני חייבת לומר לכם שזו חוויה אחרת. העולם נראה אחרת בחמש בבוקר. הכל שקט יותר, הגיוני יותר. אני רגילה להיות ערה בשעות האלו, אבל הפעם זה הרגיש שונה. אולי זה בגלל שראיתי אתמול סרט דוקומנטרי שממש השפיע עליי. זהו סרט על אדם שסובל מתשישות-כרונית עקב בעיות של נדודי שינה, והוא מנצל את השעות הללו (שבהן הוא צריך לישון) בשביל לטפח את אובססיית הסדר והארגון שלו. הייתי מהופנטת, הסרט הזה השפיע עליי עמוקות. לא, אני לא הולכת לתייק כל דבר בקופסה נפרדת, שתהיה מסודרת בערימה על פי סדר כרונולוגי, אבל אני אשקר אם אומר שלא הרגשתי קנאה על היצירתיות של אותו במאי פסיכי, שבמשך כל הקריירה שלו יצר סרטים באישון לילה, ערך ותיעד ואגר ותייק אינספור מסמכים חשובים ותמונות בתוך מאגר-ידע בלתי-נלאה, וכל זה למען הדורות שיבואו אחריו. לתעד את ההיסטוריה, לשמור פיסות של שפיות למען יראו וידעו. גם אני כזו באיזשהי צורה. לא אובססיבית כמוהו, אבל שומרת ומתעדת, כותבת ומצלמת- הכל אמנם יותר מינורי, אך האינסטינקט הוא זהה. לתעד מחשבות ורעיונות, עובדות ואירועים, בשביל זמנים אחרים, שעוד יבואו. כי מתישהו בעתיד המכונות יחשבו במקומנו, ואנחנו נהיה רגילים שרובוטים יעשו במקומנו הכל, ומבחינתי זה סוף העולם. אז אני שומרת על השפיות שלי דרך הבלוג הזה, דרך היומנים והשירים שאני כותבת, דרך תמונות ודרך הציורים. אין לי ברירה אלא לעשות זאת. זה מתיש, אבל זו אני, נאחזת באותם הדברים שמזכירים לי שאני עדיין אנושית, עדיין צעירה, עדיין כל-יכולה. אז הכנתי לי קפה ויצאתי החוצה לגינה, לקרוא עיתון על הספסל ולהתבונן לשמיים אשר הולכים ומתבהרים מול עיניי. זה הולך להיות בוקר נפלא. זה כבר בוקר כזה!
והנה קמתי הבוקר וסידרתי את כל הדברים שהתרוצצו לי בראש בשבועות האחרונים לשתי קבוצות- למה שאני חייבת לעשות בזמן הקרוב, ולמה שבהחלט יכול לחכות. נשמע פשוט, נכון? יש הרבה דברים שאני לא חייבת לעשות אבל רוצה לעשות, וכאן היצירתיות נכנסת- כאן זה הכל עניין של הגדרה. להכניס לתבניות את הדברים הכי חשובים, ולעשות זאת בחוכמה. עבודות להגשה, להתכונן למבחנים, לקרוא את כל מטלות הקריאה הבלתי-אפשריות שהמרצים הנפלאים שלי פירסמו בסילבוס- כל אלה הם חלק מחובתי כסטודנטית. האם אני רוצה לעשות את כל זה? סביר להניח שלא. אבל אין לי הרבה ברירות. לקחתי על עצמי כשהפכתי להיות סטודנטית לשים בהמתנה 90 אחוז מהחיים שלי ועם העניין הזה בדיוק אני נאבקת מאז. קשה להיות רק סטודנטית, כשבתוך המוח מתרוצצים מחשבות ורעיונות אינספור, ואני רוצה הכל ואני רוצה עכשיו. זוהי לא תחושה חדשה, אבל הפעם הגישה היא שונה. אני בוחרת בחמישה דברים חשובים לעשות במהלך היום, ועוד דבר אחד בשביל הנשמה. זה קשה, אבל זה משתלם. אני מתחילה להשלים משימות לשם שינוי. אז מה מחכה לי היום? להתחיל לכתוב עבודה על אמנות מודרנית, ללכת להרצאה של אחי באוניברסיטה, לבלוס שתי עוגות הום-מייד שאימא הכינה לכבוד ההרצאה, לבכות על זה שעה שלמה אחר-כך, לכתוב מיני-עבודה לפרוסמינר של תמר ביום שני, להתחיל ללמוד למבחן באמנות הלניסטית ועד כאן החלק שאני חייבת לעשות. בין לבין אני מתכוונת לצייר בצבעי המים שקניתי, ללכת לקנות בדים, להתחיל לעבוד על וידיאו-ארט משלי, ולעדכן את הבלוג הנפלא הזה. ומחר יום שישי ! יום שישי ראשון מזה המון המון זמן שאני לא צריכה ללכת לעבודה או לגשת למבחן. איזו התרגשות! אני מאחלת לעצמי סופשבוע של יצירה, וקוראת לכל מי שיש בו טיפה של יצירתיות, לנטוש טיפה את האינטרנט וללכת לעשות משהו עם זה. או לפחות לנסות. זה כיף גדול. אתם בטח שואלים מאיפה כל האנרגיה הזו, ועוד לפני עשר בבוקר, ולשאלה הזו יש הסבר פשוט למדי. הלילה ישנתי טוב. אני ! ישנתי ! יותר משלוש שעות רצוף! רק העובדה הזו כשלעצמה היא סיבה למסיבה. בטח מוזר לשמוע את זה, אבל הנה רק עכשיו גיליתי שכשישנים נפלא, הכל נראה אחרת. קמתי בבוקר והרגשתי כאילו ישנתי שנתיים שלמות. ניתרתי מהמיטה, הערתי את הכלבלב שלי ויצאנו לסיבוב ארוך כשעוד לא היה אור ברחובות. למי שלא יצא להיות ער בשעות האלו, אני חייבת לומר לכם שזו חוויה אחרת. העולם נראה אחרת בחמש בבוקר. הכל שקט יותר, הגיוני יותר. אני רגילה להיות ערה בשעות האלו, אבל הפעם זה הרגיש שונה. אולי זה בגלל שראיתי אתמול סרט דוקומנטרי שממש השפיע עליי. זהו סרט על אדם שסובל מתשישות-כרונית עקב בעיות של נדודי שינה, והוא מנצל את השעות הללו (שבהן הוא צריך לישון) בשביל לטפח את אובססיית הסדר והארגון שלו. הייתי מהופנטת, הסרט הזה השפיע עליי עמוקות. לא, אני לא הולכת לתייק כל דבר בקופסה נפרדת, שתהיה מסודרת בערימה על פי סדר כרונולוגי, אבל אני אשקר אם אומר שלא הרגשתי קנאה על היצירתיות של אותו במאי פסיכי, שבמשך כל הקריירה שלו יצר סרטים באישון לילה, ערך ותיעד ואגר ותייק אינספור מסמכים חשובים ותמונות בתוך מאגר-ידע בלתי-נלאה, וכל זה למען הדורות שיבואו אחריו. לתעד את ההיסטוריה, לשמור פיסות של שפיות למען יראו וידעו. גם אני כזו באיזשהי צורה. לא אובססיבית כמוהו, אבל שומרת ומתעדת, כותבת ומצלמת- הכל אמנם יותר מינורי, אך האינסטינקט הוא זהה. לתעד מחשבות ורעיונות, עובדות ואירועים, בשביל זמנים אחרים, שעוד יבואו. כי מתישהו בעתיד המכונות יחשבו במקומנו, ואנחנו נהיה רגילים שרובוטים יעשו במקומנו הכל, ומבחינתי זה סוף העולם. אז אני שומרת על השפיות שלי דרך הבלוג הזה, דרך היומנים והשירים שאני כותבת, דרך תמונות ודרך הציורים. אין לי ברירה אלא לעשות זאת. זה מתיש, אבל זו אני, נאחזת באותם הדברים שמזכירים לי שאני עדיין אנושית, עדיין צעירה, עדיין כל-יכולה. אז הכנתי לי קפה ויצאתי החוצה לגינה, לקרוא עיתון על הספסל ולהתבונן לשמיים אשר הולכים ומתבהרים מול עיניי. זה הולך להיות בוקר נפלא. זה כבר בוקר כזה!
