אתמול, בשיעור של תמי כץ-פרימן אודות השיח הפמיניסטי והשתקפותו באמנות הישראלית העכשווית, מצאתי את האומץ להרים את היד ולשאול את האמנית מיכל שמיר את שאלת השאלות- מתי התחלת ליצור, והאם היצירה נבעה מאירוע מסוים שחווית, או בהדרגה, ללא סיבה נראית לעין? מתי הבנת שאת אמנית, ושבזה את רוצה לעסוק באופן בלעדי ובצורה מקצועית ולא רק כתחביב בלבד? תמי העירה שמדובר בשאלה טובה ומורכבת, מיכל הנהנה בהסכמה וכל מה שאני חשבתי לעצמי באותו הרגע הוא שאולי אני שואלת אותה את השאלה הזו, אבל למעשה אני מפנה את השאלה הזו אליי. כבר שנים על גבי שנים שאני יוצרת, בין אם זה לכתוב שיר או לחבר כוריאוגרפיה או לצייר, חיי תמיד היו מלאים בעשייה, כל סוג של עשייה. אני רוצה להאמין שהייתי ונותרתי אדם יצרני במהותו. ועדיין, אני כבר בת 25, ועל אף גילי הוצעו לי בעבר כיוונים מעניינים להתפתח בתחום האמנות. ובכל פעם שהציעו לי או קישרו אותי לאנשים שהם חלק ממסורת האמנות הישראלית, לקחתי מאתיים צעדים אחורה ופשוט נעלמתי מהרדאר. הזדמנויות הלכו ובאו, אנשים התחלפו, וגם אני התבגרתי. אבל עדיין, אני ממשיכה ליצור, והרבה, והכל עבור עצמי ולעיניי בלבד. מיכל ענתה לי שברגע שהגיעה ההכרה ולמעשה נוצר חיבור בין עולם האמנות הישראלי אליה כאמנית-יוצרת, המגע שנוצר העלה אפשרויות רבות, אשר אפשרו לה להתפתח כאמנית ולמצוא את השפה החזותית שלה, מה שבאופן טבעי הוביל אותה להגדיר עצמה כאמנית. כמובן שלקחתי איתי הביתה את השאלה הזו. חשבתי הרבה על מה המשמעות של האמנות בחיי, והפעם, כמו פעמים רבות בעבר, נותרתי ללא-מענה. כן, אני אמנית, ואני יוצרת בשיטתיות ובאופן יומיומי, שעה-שעה, רגע אחר רגע. אבל אני לא מפרסמת את העבודות שלי, לא יוצרת-עד-הסוף, חוסמת את עצמי בכוונה. מה יש בחשיפה האמנותית הזו שכה מפחידה אותי? זה נסתר מבינתי. אני רק יודעת שלא משנה במה מדובר, הגיעה השעה שאתגבר על זה ואתחיל ליצור מהפנים החוצה. כנראה שההכרה העצמית שלי תגיע בזמן שיהיה הכי נכון עבורה וכשהיא תגיע, אני מקווה, היא תהיה אמיתית ומרגשת ואולי היא תביא עמה גם הכרה חיצונית.
המפגש עם האמניות (מיכל שמיר, מיכל היימן, הילה בן-ארי) היה למעשה המפגש הראשון שלי פנים-מול-פנים עם אמניות ישראליות עכשוויות. התרגשתי במיוחד מעבודותיה של הילה בן-ארי, אשר הזכירה לי את החיבור שלי לחומר והעיסוק האובססיבי בפרטים קטנים, בנימים הכי זניחים, במקומות הכי עמוקים של התודעה. היא יוצרת בהמון רגש, משחקת במרחב שבין ריחוק לאינטימיות, בין נשיות בוגרת לכמיהה להישאר ילדה, בחיבור לקרקע, לקונקרטיות של החומר, והביצוע שלה נקי, מוקפד, מלוטש, מושלם. אכתוב עליה כאן בבלוג בהרחבה ברגע שיתאפשר לי. עד אז, אני ממליצה לכם להיכנס לאתר הרשמי שלה ולחוות את האמנית הנפלאה הזו בעצמכם.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה