כל הלילה לא ישנתי. התבכיינתי לבן-זוגי כמו פולנייה טובה. כל-כך כאבה לי היד, שבאותו הרגע העדפתי לכרות אותה בשביל כמה דקות של שינה רצופה. בבוקר הייתי אצל הרופא, שאבחן בין-רגע את הבעיה החמורה שלי והטיף לי ש- 'את סוחבת יותר מדי דברים על הכתף הזו, תתחילי לרוקן את התיק שלך ומיד אם את לא רוצה כתפיים לא-מאוזנות בגיל 30.' החמצתי פנים. אני? סוחבת הרבה? מה פתאום. אתה סתם מגזים. אני כולה לוקחת את הלפטופ הורוד והחמוד שלי, וספר של פרויד שאני קוראת כבר שבועיים, וסקצ'בוק ועפרונות רישום, ו-3 ליטר של מים בבקבוקים אופנתיים, ומשקפי שמש וארנק ו-4 מחברות וחבילת עטים, וקרם פנים עם מסנן קרינה, וקרם ידיים, ויומן, ומסקרה, צללית שחורה וליפסטיק ב-4 צבעים שונים, וחטיפי-אנרגיה מדגנים מלאים, ומצלמה דיגיטלית ומצלמת-וידיאו קטנה ו- MP4 ועוד כמה דברים שאני דוחסת לתוך ארנקים קטנים וחמודים.
אני זוכרת שכתבתי באחד הפוסטים הראשונים שלי על כל מה שבחורה עירונית צריכה שיהיה לה זמין בתוך תיק האוברסייז שלה. כתבתי על כל הדברים הללו, ונשבעת לכם, באמת האמנתי שהם צריכים להיות עליי כל הזמן. עד שהגיע הבוקר, ועמו ההטפה של הרופא המשפחה שלי, שמכיר אותי ואת השטויות שלי מגיל עשר בערך. בדרך הביתה החלטתי לוותר על האוטובוס והלכתי ברגל הביתה. היה מזג-אוויר נעים ורציתי ללכת לאטי ולקטוף פרחים. זה מן קטע כזה- לא משנה מה, כשאני מרגישה טיפה רע, אני לוקחת אוטובוס ונוסעת הביתה, להורים. אימא מכינה לי תה עם מלא נענע וחביתה טעימה, ושיחת-עידוד קלה, שגורמת להכל להיראות הרבה יותר הגיוני. אז הברזתי מהלימודים ונשארתי בבית. מוצאת את עצמי מהרהרת ביני לבין עצמי מה חשוב בחיים. לעצור הכל ולהריח פרח? להתענג על חביתה טעימה? להנות משיחה נעימה עם אימא? לצאת לסיבוב ארוך עם הכלב המזדקן שלי, עם האוזניים המתנפנפות ברוח והחיוך הטמבלי שיכול להמיס כל אדם (אפילו את האבא הקשוח שלי, גם אם הוא לעולם לא יודה בכך.) אז לקחתי a day-off מהחיים הכאוטיים שלי, ונתתי לעצמי קצת לנוח. אל דאגה, מחר כבר אחזור לעצמי- לטירוף, לשעות הארוכות מחוץ לבית, לרשימת המטלות הבלתי-נגמרת שלי,לריצה ממקום למקום, לניסיון הקלוש הזה, שנועד-לכישלון-מראש, להספיק מאתיים דברים ב- 20 שעות תמימות. מחר אחזור לעצמי. בנתיים, תנו לי להתענג על החופש- הזמני- שלי- מעצמי עוד קצת. תנסו את זה פעם, זה דווקא לא-רע. ערב טוב לכולם...!
