אמי אפתה לי את כל העולם
בעוגות מתוקות
אהובתי מילאה את חלוני
בצמוקי כוכבים
והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר
בככר הלחם.
מבחוץ אני חלק ושקט וחום
העולם אוהב אותי.
אך שערי עצוב כגמא בבצה המתיבשת והולכת-
כל הציפורים הנדירות ויפות הנוצה
נסות ממני.
קמתי בבוקר ונזכרתי בשיר המופלא הזה של יהודה עמיחי, שליווה אותי כל התיכון ופתח לי צוהר נפלא אל עולם השירה העברית. עד היום עמיחי הוא המשורר האהוב עליי, יחד עם לאה גולדברג האגדית, שהייתי מוכנה לעשות כמעט הכל בשביל פגישה אחת איתה.
החלטתי לפתוח בשיר, מכיוון שיש עוצמה בשיר הזה שפשוט 'מאלץ' אותך לעצור רגע ולהתבונן פנימה. אני אוהבת את השיר הזה מסיבות רבות, הפעם אתן לכם להחליט מהן הסיבות האישיות שלכם. בוקר טוב ...!
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה