זה לא כל-כך נעים לראות כיתה ריקה?

לא. זה לא כל-כך נעים להיות באחת כזו. ועוד לפני שמונה בבוקר.

הפונט הנפלא הזה נוצר ע"י מאיר סדן וניתן להוריד אותו דרך האתר http://www.oketz.com/fonts/ariana.html

אבל זה מה שהיה היום בבוקר. קמתי בארבע מתוך רצון ללמוד, ובאמת שהשתדלתי להספיק כמה שיותר לפני תשע וחצי. יש לי יחסי אהבה-שנאה ללימודים האלה. מצד אחד, החומר מעניין אבל מנגד, הלמידה למבחנים מתישה. מצד אחד, יש לי את הצמא לדעת, אך מנגד-אני רוצה כבר לסיים עם הפורמליות הזו ולהתחיל ליצור דברים משלי במשרה מלאה. מצד אחד, כיף לחיות את החיים הסטודנטיאליים והחברות שלי מדהימות אחת-אחת אבל אני בקושי רואה אותן לאחרונה (שלא תחשבו שאני לא מקבלת על הראש בגלל זה.) עצוב להודות בכך, אבל אני לרוב בספרייה ולא משתזפת על הדשא מול מקסיקו. ספרייה אחת מחניקה ואפרורית, ולפעמים זה מרגיש לי כאילו אני היחידה בספרייה הענקית הזו, ואין אף אחד מלבדי, ומלבד פינקי והאוזניות. קורה לי שאני מהרהרת, ככה ביני לבין עצמי, אם אני יכולה לשנות באופן רשמי את מקום מגוריי לספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באונ' תל-אביב. אפילו שקלתי לומר לזקנים החביבים האלה שיושבים בכניסה לספרייה שאני כבר מרגישה קירבה אליהם. אחרי הכל, אני רואה אותם יותר ממה שאני רואה את ההורים שלי. הספרים הפכו לחברים הכי טובים שלי. המעברים החנוקים בין מדפי הספרים הפכו להיי-לייט של היום שלי. מתי אמצא אוצר? היכן מסתתר איזה ספר עם מכתב רכילותי כזה או אחר. לרוב אני חוזרת בידיים ריקות. לא, רגע, ידיים ריקות אמרתי? לא ייתכן. לא קרה יום שלא היו לי פחות משני ספרים עבי-כרך בתיק. לא פלא שאני ממורמרת? אומרים לי שאני צריכה לשנות גישה לכל עניין הלימודים, לקחת כמה צעדים אחורה ולהסתכל על התמונה הרחבה. אז אומרים. זה בדיוק מה שעשיתי (והנה ההוכחה למעלה) ורק מוות ביסוריים נשמע כמו משהו נורא יותר מללמוד על משהו שהמרצים בעצמם איבדו כל תשוקה ללמד. ולתפארת מדינת ישראל.