שחור באמצע היום

שחור באמצע היום. ועוד בקיץ. מישהו עוד יחשוב שהשתגעתי. אבל אני חייבת להודות שכבר נמאסו עליי כל צבעי הקיץ הדביקים האלה. צהוב, לבן, תכלת... אני קמה בבוקר ומתבוננת במדפים בארון וכל הצבעים הבהירים האלה פשוט עושים לי מיגרנה. ייתכן שאני מסתכנת בכך שתקראו לי בכיינית, אבל אהיה כנה איתכם- באמת שאני סובלת בקיץ. אני שונאת ללכת לים, ושונאת להשתזף; בחיים לא תראו אותי עם בגדים קצרים מדי; חם לי כל הזמן ועל אף שאני לא סובלת באופן מיוחד מזיעה, המחשבה עליה יכולה להטריף אותי מדעתי. אני בחורה פשוטה שאוהבת צינה קרירה ואיפור מעושן וצעיפים, וכל השנה אני מחכה לרגע שבו אוכל ללבוש שכבות על גבי שכבות וקצת להתגנדר. אבל אי אפשר להתגנדר באמת בקיץ הישראלי. המודעות שלי לאסתטיקה ולאופנה פשוט מתבטלת עם הגעתו של גל החום הראשון. עם בוא הקיץ אני נכנסת למצב כוננות בו אני משקיעה את המינימום ההכרחי ותו לא- שמה עליי שמלה (מבד דק, עדיף נטולת שרוולים, טיפ-טיפה מעל לברך) וכפכפים. אפילו להתאפר אני לא טורחת. מסקרה, ליפסטיק, וזהו. הכל בכל מקרה יעלם ברגע. כן, בארץ שאין בה חורף (בקושי סתיו פושר שמגיח לשנייה ותיכף נעלם) בחורה כמוני מוצאת עצמה רוב הזמן פשוט ממורמרת. אני יוצאת מהבית מוקדם בכל בוקר, מגששת בתיק בשביל למצוא את המפתחות של האוטו, העיקר להיכנס מהר ולהדליק את המזגן, ועם השניות שעוברות והמפתח נותר עדיין עמוק בתיק, כך אני מרגישה את אגלי הזיעה מוצאים את דרכם אל העורף שלי. כל חיי גרתי במרכז והבקרים הטיפוסיים של חודש יולי הם פשוט סיוט מתמשך עבורי. אני מוצאת את עצמי יוצאת מהבית שנייה אחרי מקלחת ומרגישה כאילו נכנסתי לסאונה דביקה ומעייפת. לא פלא שבשתיים-עשרה בצהריים אני מפנטזת על הרגע שאוכל ללכת לישון ביחד עם המזגן ושמיכת הפיקה. אנשים שעובדים במשרד כל היום ונשארים צמוד למזגן לא באמת יכולים להבין אותי. אני לא באה בטענות, חלילה, אבל זה חסר-תועלת. רק אלה שמתרוצצים ברחובות בשתיים עשרה בצהריים יכולים להנהן בהסכמה ובאמת להבין אותי כשאני אומרת שאני מעדיפה לדלג על הפורגטוריום ולהגיע היישר לגיהנום, מאשר להישאר פה ולסבול מהחום הנוראי הזה. אבל זה לא העניין. אני יכולה להמשיך להתמרמר לנצח... אני אפילו די מוצלחת בזה. אבל לכתוב על אופנה זה הרבה יותר מהנה! אז נחזור רגע לשחור. הרבה אנשים חושבים ששחור בקיץ זה סוג של התאבדות. מבחינתי, זו בחירה בטוחה. אולי חם יותר עם בגד שחור אבל יש כל-כך הרבה יתרונות, שהכל מתגמד לעומתו: הוא מרזה, מתאים לכל שילוב אפשרי כמעט, הוא מדגיש את צבע העור או השיער, וגולת הכותרת: אפשר להעביר איתו יום שלם מבלי לחשוף אגל זיעה אחד. אם שואלים אותי- אין כמו בלונד, טופ שחור, נעלי עקב וליפסטיק אדום. לא צריך יותר מזה. הגאונות של הצבע טמונה בפשטות שלו. להוסיף שרשרת, אולי שעון, וזהו. העיקר לא להגזים באקססוריז. השחור הוא בחירה קלה שעובדת תמיד. אני יודעת שאני לא מחדשת כאן דבר, אבל רציתי להראות לכם איך זה עובד עבורי. ~תודה לסימה לנדא הנפלאה על הצילומים! אתם יכולים למצוא את העבודות של סימה כאן :  http://www.wix.com/simalanda/photographer   
וכאן : http://simalanda.carbonmade.com/about

                             גופיה, מכנסיים, נעלי עקב: זארה. טופ: קאלה  ליפסטיק: מייבלין ניו-יורק

שילובים

כבר הגענו כמעט לאמצע חודש מאי והנה, יורד עלינו גשם. ככה, פתאום, משום מקום, ירד מבול כל הלילה ללא הפסקה. מה אומר לכם, זה תפס אותי קצת לא מוכנה. תכננתי לכתוב לכם על בגדי הקיץ החדשים, להראות לכם תמונות של שמלות נפלאות בצבעי קרם ולבן, כיאה לקיץ תל אביבי טיפוסי. אפילו כבר צילמתי כמה מהרכישות האחרונות שלי- סריג ושמלה ועליונית יפה, כולן בצבע קרם ועם טקסטורות נפלאות שמתאימות לקיץ הישראלי. להן צירפתי צמידים ושרשראות- מראה קיצי לכל הדעות. והנה, מישהו החליט לשנות את התוכניות ולהמטיר עלינו גשם לאורך כל הסופשבוע. לא הרגיש לי נכון להעלות לכאן תמונות שקצת שונות מהמצב בחוץ. אז מתוך ניסיון להסתגל למצב החדש, אני מוציאה מהארון את הסווטשירט הגדול והנעים, מכינה לי תה רותח ושמה מוזיקה שקטה, וכותבת לכם על משהו אחר ממה שתכננתי, אך עדיין יפה ושיקי להפליא. 

ירוק וחום. שני שילובים שאף פעם לא ניסיתי ביחד ותמיד אהבתי לחוד. ירוק, הצבע האהוב עליי עוד מהיותי ילדה, הוא אורח של כבוד אצלי בארון. צעיפים, טי-שירטים, תכשיטים וסריגים- תמיד כשרציתי להכניס קצת צבע למלתחה שלי, ידעתי לאן לפנות. ועם זאת, אני נוטה לשלבו לרוב עם אפור או שחור, אבל אף פעם לא ניסיתי עם חום. ואז יום אחד קרה, והקרדיגן הירוק שלי היה בכביסה, והצבע הראשון ששלפתי מהמתלה היה קרדיגן בצבע חום שוקולדי כהה ויפה. וזה תפס. איכשהו זה תפס. מאז התחלתי לחפש אופציות נוספות לשלב חום עם ירוק, ומה אומר לכם? השמיים הם הגבול. יש משהו באיזון שנותן החום לירוק התוסס, שמעניק למראה כולו תחושה נעימה של הרמוניה מבורכת.

ההמלצה שלי : נסו לשלב בין החום לירוק כאשר הירוק מתפקד כאקססוריז, כנגיעות צבע בלבד (כמו בתמונה- תיק, נעלי עקב, צעיף, שרשרת) והחום כמלתחת-בסיס (מעיל, ג'קט, מכנסיים). כל הפריטים שמופיעים כאן נלקחו מהאתר הנפלא של polyvore.com אבל גם אם אתן בעלות תקציב-מצומצם (כמוני) עדיין ניתן לשדרג את המראה באמצעות לקיחת פריטים קיימים מהארון הפרטי והרכבתם יחד. גם אם תשתמשו בפריטים שכבר חרשתם עליהם, ברגע שתצרפו להם אקססוריז באופן מפתיע, המראה הכללי ישתנה בין רגע ואף יעניק לאותם פריטים 'ישנים' מראה חדש ועדכני. העיקר הוא שתתנו לאני-היצירתי שלכם לפרוץ החוצה ולא תחששו משילובים לא-שגרתיים. בפוסטים הבאים אראה לכם כיצד עשיתי זאת עם המלתחה האישית שלי.

בנתיים, לכו תתפרעו!

מאחלת לכולכם שבוע כיפי! 

רעותי

Never give up on the good times

הרבה זמן לא עדכנתי את הבלוג, לצערי הייתי עמוסה מדי, וכתיבת בלוג הרגישה לי כמו מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי. אבל זה לא אומר שלא חשבתי עליכם בזמן שנעדרתי! בכל פעם שהייתי צריכה להגיש עבודה או לכתוב הרצאה או ללמוד למבחן מעצבן- תמיד חשבתי שלפחות כשזה יגמר, אוכל לשבת ולכתוב בבלוג. והנה, פתאום זה קרה- אחרי שלושה שבועות עמוסים נורא, קרה הדבר שלו חיכיתי- קיבלתי לעצמי  כמה שעות של שקט, בהם אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אז דבר ראשון ישנתי. שנת-צהריים מתוקה ביום שבת בצהריים, פריבילגיה שלה לא זכיתי מזה שנים. והנה עכשיו כבר חמש, ואפשר לכתוב. יש לי המון מה לעדכן ומה לספר, ואני אנסה להספיק הכל. אז ככה: בעוד שלושה שבועות זה קורה: אני מתחתנת! אחרי חודשיים רגועים למדי (מהאספקט הזה), פתאום, איכשהו, הגיע חודש מאי, ועם בואו נכנסנו ללופ משוגע של פגישות ותיאומים וסידורים וארגונים ואין רגע דל מאז. הימים נהיו ארוכים יותר ודחוסים יותר, להגיע לאוניברסיטה החל להרגיש כמו תחנות ביניים בין סידורים בתוך הבית וסידורים מחוצה לו. למזלי, יש לי את פייר. פייר, מכונית הטויוטה קורולה האפורה שהוריי קנו לי ליומולדת לפני חודשיים וקצת, התגלה כדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. מלבד להכיר את איתי, כמובן... אממ...כן. פייר תמיד עומד לצדי, יש לו נאמנות מעוררת הערכה וחיי בהחלט נהיו הרבה יותר קלים והרבה יותר דינמיים מאז שזכיתי להכיר ולאהוב אותו. יש משהו בניידות הזו, ביכולת להגיע לכל מקום מבלי להסתמך על טובות מאחרים, מבלי לתת דין וחשבון לאחרים, וכמובן- מבלי לדאוג שהאוטובוס האחרון יעבור ועמו הדרך שלי הביתה. העצמאות שפייר העניק לי כמעט באופן מיידי הכניסה המון טוב לחיי הגדושים גם ככה. אני מודה, ואני לא מתביישת לומר, שאני פשוט מאושרת כשיש לי אותו לצדי. הוא יקר, אין בכך כל ספק, ומאז שיש לי אותו אני מרוששת כמעט תמידית, אבל כשצריכים להגיע למקומות שונים ביום אחד (כמו יום שני האחרון, שהייתי בשישה מקומות שונים, רחוקים זה מזה, בהפרש של כמה שעות וללא פייר לא הייתי יכולה להספיק אפילו לא שניים) אי-אפשר שלא לברך שהוא נמצא וקיים רק בשבילי. ההורים שלי עוזרים לי מאוד מהבחינה הזו, נחמד לדעת שהם מבינים ומעריכים את הקשר העמוק עליי ומפרגנים לנו מאוד. :)
פסח עבר, המימונה עברה, יום השואה עבר- המון אירועים חשובים שהשנה, לצערי הרב, היו שוליים עקב עומס לא הגיוני בלימודים.  מכיוון שזה הסמסטר האחרון שלי, יש לי שלושה סמינריונים מאוד תובעניים, והיה קשה לחלק את הזמן בין עוד 10 קורסים שדרשו את תשומת לבי. הייתי צריכה גם להגיש הרצאות מול הכיתה, ואני , פרפקציוניסטית שכמותי, התאמצתי כאילו מדובר בעבודת הדוקטורט. 
את רוב חודש אפריל העברתי בעיצוב ההזמנה ובגלל זה הייתי הרבה ליד המחשב אבל בקושי באינטרנט. אכלתי, שתיתי, ישנתי ובין לבין ציירתי. זה לקח המון המון זמן וייתכן שאפילו צמחו לי כמה שערות אפורות מרוב המתח לעצב משהו יפה, שיאמר- 'זו ההזמנה של רעות ואיתי'. אני מקווה שהתוצאה תואמת לשאיפה של שנינו, העיקר שיצא יפה ושכולם היו מרוצים. אין כמו להתבונן בחברים ובמשפחה כשהם מקבלים את ההזמנה ולראות אותם מחויכים ומשועשעים. אז מה מצפה לי השבוע?
בעיקר לחלק מעטפות עם הזמנות לחברים ולמשפחה. זה יכול להיות עונש מהגיהנום, אבל אני משתדלת להסתכל על זה כמו הזדמנות-פז לפגוש חברים שלא ראיתי הרבה זמן ולהזמין אותם רשמית לחתונה שלנו. היום אני נפגשת עם חברים מהצבא שהתגעגעתי אליהם מאוד, ואני בהחלט מתרגשת. החברה הכי טובה מקנדה הגיעה לארץ עם בעלה במיוחד בשביל החתונה וזה כמויות של אושר שאני לא יכולה להעביר במילים. לא הזמנתי הרבה חברים לחתונה, בעיקר חברות מהאוניברסיטה וחברים קרובים.  הולכת להיות חתונה גדולה, אני רק מקווה שכולם יהנו וזה מה שחשוב לי. מסיבה גדולה וכיפית, לזה אני מכוונת. אני מקווה שבמהלך השבועות הקרובים יצא לי לעדכן בהכנות, וכמובן כשיגיעו התמונות אעלה כמה לפה. שיהיה לכולם שבוע נפלא! ואל תשכחו את הרגעים הטובים עם האנשים שאתם אוהבים- השבוע זה בהחלט במרכז מחשבותיי. התגעגעתי לכולם! 
~נשיקות, רעותי

Art of the Week

הנה מדור חדש שכבר הרבה זמן רציתי להכניס לתוך הבלוג: Art of the Week- פעם בשבוע אציג לכם יצירת אמנות, שעליה אפרט ואולי אפילו אנתח. לא אמור להיות סדר כרונולוגי בין היצירות הנבחרות,או התמקדות ספציפית בזרם או תקופה. רק סקירה קלילה, ניתנת-לעיכול, שנועדה בשביל שתוכלו להתוודעות לאמנות (לכאלה שעדיין לא נפתחו לנושא) או לרענן דברים שכבר ידעתם. חשוב לומר שהתכנים האלה הם פרי עבודתי ושייכים לי, ואין לעשות בהם שימוש ללא אישור מפורש ממני. ולאחר שזה נאמר, בואו נתחיל! 
התלבטתי רבות באיזו יצירה לבחור, שתהווה מעין נקודת פתיחה מעניינת למדור החדש. לבסוף בחרתי בקלוד מונה, שאהוב על חברתי אירה וזה כשלעצמו סיבה מספיק טובה בשביל לבחור בו כאמן הראשון במדור! שלא תחשבו שברגע שבחרתי באמן, היה קל לבחור ביצירה. דווקא לא. מונה ידוע בתור אמן פורה מאוד והוא השאיר אחריו יצירות רבות מאוד. הפעם בחרתי ביצירה שלו מ- 1873 שנקראת Boulevard des Capucines, יצירה בצבעי שמן גדולת-ממדים (79.4 על 59 ס"מ) שנמצאת כיום במוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות (Nelson-Atkins Museum of Art) בקנזס-סיטי, מיזורי, ארה"ב (מיקום די מתמיה, בעיקר לאור העובדה שמונה, כפי ששמו רומז, היה צרפתי). לפני שאתחיל להסביר על היצירה הספציפית הזו, חשוב להתייחס קודם לזרם האימפרסיוניזם (Impressionism) שאליו השתייך. האימפרסיוניזם כזרם אמנותי רווח באירופה (בעיקר בצרפת) בשנות השמונים של המאה ה-19. בשנת 1874 הקים קלוד מונה (יחד עם רנואר, פיסארו וסיסלי- שמות שאולי לא אומרים לכם כלום כרגע, אבל במהלך הזמן אכתוב גם עליהם) את 'סלון הדחויים'- תערוכה בה הוצגו יצירות נבחרות של האמנים. 'סלון הדחויים'- כפי ששמו בטח רמז לכם, ניתן מהסיבה שהאמנים הללו נדחו מהתערוכה הרשמית של האקדמיה (Paris Salon). אל 'סלון הדחויים' נוספו אמנים נוספים, בהם פול סזאן, אדגר דגה ואז'ן בודין. באופן מפתיע, התערוכה נחלה הצלחה רבה ואלפים ביקרו בה. זה בוודאי העלה גבה או שתיים אצל אוצרי המוזיאונים הגדולים- הם הרי דחו כל אחד מהאמנים האלה בהזדמנויות שונות. מה הביא לתערוכה להיות כל-כך פופולארית, אתם בוודאי שואלים, ובצדק. ובכן, התערוכה הזו נתפסה כשערורייתית בצרפת של אותה התקופה בגלל הנושאים שהיצירות השונות הציגו- נושאים יומיומיים למדי (כמו למשל ביצירה הזו של מונה, שמתארת יום שגרתי בשדרה מוכרת בפריז). אבל זה לא הכל; טכניקות הציור המהירות, הזכירו יותר רישום הכנה (סקיצה) ופחות כיצירה מוגמרת שראויה להיות מוצגת בתערוכה. היצירה של מונה, 'התרשמות, זריחה' הופיעה באותה תערוכה והיא למעשה הפכה לסמלה של קבוצת הציירים, ובאורח מבדר למדי: מבקר אמנות צרפתי, סנובי ומתנשא, ביקר בתערוכה הראשונה והזדעזע קשות מהיצירות שהוצגו בה. הוא כתב עליהם ביקורת נחרצת מאוד ובחר לכנות את חברי הקבוצה 'אימפרסיוניסטים' למעשה כאות גנאי. באורח מפתיע, המונח דווקא התקבל באהדה על-ידם.  הם ראו בשם הזה מונח מתאים להצגת העבודות שלהם- הרי הדגש ששמו האמנים באמת היה על תפיסת ההתרשמות (impression) הראשונה מהטבע. האימפרסיוניסטים מוכרים בתודעה בשל משיכות המכחול הקטנות והמהירות שלהם, אבל למעשה לא היתה טכניקה אחת או סגנון משותף לכל חברי הקבוצה. זה די מעניין כשלעצמו, אבל הפעם נעסוק רק בטכניקה של מונה.

ביצירה של מונה הוא שם לו למטרה למסור את העולם כפי שהוא, 'לצייר מה שאתה רואה ולא מה שאתה חושב שאתה רואה' וזה מה שהייתי רוצה שתזכרו מהדברים האלו. הציורים של מונה נוצרו קודם כל על ידי הסתמכות על הראייה- הוא ניסה להיות אובייקטיבי ולתרגם על הבד את מה שהעין שלו רואה מבלי להיות מושפע מהידע שלו על מה שהוא רואה. רק מה שהעין קולטת בלי שום 'היגיון'. משימה לא-פשוטה, אתם חייבים להסכים. לצייר מבלי לנתח? הייתכן? אז בואו נראה איך מונה עושה זאת: דבר ראשון, הוא לא מייחס חשיבות לנושא. כן, בניגוד לאמנים אחרים באסכולות אחרות, הוא לא היה אובססיבי בתיאור 'אובייקטים' או 'מודלים' ממשיים כמו שהם נראים במציאות. ההפך. האובייקט לא היה חשוב לו כלל, רק האפקטים שנגרמים מקרני-האור שמוחזרים מאותו אובייקט. נוכל לראות את זה בגיוון הרב של נושאי-היצירות שלו. בתי-חרושת, תחנות-רכבת, חבצליות-מים, גשרים, ערימות-שחת, בניינים, נהרות- בקיצור, מכל הבא ליד. הוא לא ראה את היצירה האמנותית שלו כגשר בין נפש האמן לנפש המתבונן- מה שעניין אותו היא רק ההתבוננות הראשונית! מונה נמנע מלהתבונן יתר-על-המידה באובקייטים מתוך חשש שהסתכלות-יתר תגרום לטשטוש הצבעים בעין. זו הסיבה מדוע מונה הקפיד מאוד על ציור מהיר, ללא תיווך. איך הוא עושה את זה? הוא משתמש בטכניקה של קווקוים. משיכות מכחול מהירות מאוד, שעם השנים הפכו לקטנות יותר ויותר. נוכל לראות את זה ביצירה שבחרתי- 

ביצירה הזו, נראה תיאור של שדרה מנקודת-מבט גבוהה על הנוף והדמויות המטושטשות. המבט מגבוה היה אהוב מאוד על צלמים באותה תקופה של התחלת הצילום, לפתע הם יכלו לתעד שטחי-נוף גדולים מבלי שמישהו יסתיר להם את המראה. חשוב לזכור שמדובר במצלמה שאינה זזה ושאינה יכולה לקטוע את פעולתה באמצע, עד שהולך הרגל יעבור. המבט מגבוה איפשר לצלם גם לקבל תמונה פנורמית של האזור. מרבית האימפרסיוניסטיים השתמשו במבט מגבוה בציורי העיר שלהם, ועל-כן, הדמיון בין הציור האימפרסיוניסטי לצילום אינו מקרי. הטשטוש בתצלום נגרם בשל בעיות טכניות הקשורות בצילום, שעדיין היה בשלבי פיתוח. החשיפה הארוכה גרמה לכך שבעוד שעצמים יציבים הצטלמו בצורה ברורה ביותר, בעוד שכל חפץ נע התקבל מטושטש כאשר המצלמה קלטה את תנועת הדמות. מונה בחר גם הוא לצייר את דמויותיו באופן הזה. בדומה לתצלום, הדמויות שנעות בשדרה הן כל כך מטושטשות עד שכמעט ולא ניתן לזהות אותן או אפילו להפריד אותן זו מזו. כך הצופה לא יוכל להסתכל על כל דמות ודמות בנפרד במטרה לנסות ולהסביר בצורה סיפורית מה מעשיה בתמונה. כאן הצופה יקלוט את כל התמונה כיחידה אורגנית אחת, על האווירה המיוחדת שלה. מונה התמקד בעיקר בתנועה הרגעית. התעניינות זו תאמה את הגישה האימפרסיוניסטית לתיאור החפוז של הטבע והרגע החולף, גישה שהושפעה גם מהצילום. כך למשל מונה ניסה לתפוס את השינויים החלים בצבעי הנוף או האובייקטים בעקבות שינוי האור שנגרמו עקב תנאי מזג האוויר ומהלך שעות היום.

על-מנת לייצג את הרגע החולף, מונה, כאמור, השתמש בטכניקה של קוקווים. הוא מנסה לתאר את המרחב על-פי התפיסה האופטית. הוא משתמש בטכניקה של פרספקטיבה אווירית כדי להמחיש את המרחב. פרספקטיבה זו מבוססת על התיאוריה כי עצמים הופכים להיות יותר מטושטשים ובעלי גוונים קרים יותר ככל שהם מתרחקים. ניתן לראות כי מונה עשה שימוש בפרספקטיבה זו כאן כאשר הנוף נבנה במשיחות מכחול המתמזגות יותר ויותר אחת לתוך השניה, דבר היוצר טשטוש רב עד שלא ניתן להבחין כלל בפרטים לעומת העצמים שבקדמת המרחב הנראים בבירור רב. הגוונים נעשים קרים יותר ויותר ככל שמעמיקים בנוף עם דגש על הצבע הכחול לעומת הצבעוניות החמה שניתן לראות בקידמת המרחב. הטשטוש שבו משתמש מונה נוצר על ידי משיכות המכחול הנראות לעין. משיכות המכחול הללו יוצרות מקצב בתוך היצירה. על-מנת לתפוס את האור ברגע מסוים, נאלץ מונה לצייר מהר, בישיבה אחת ולא לסיים את העבודה בסטודיו, אופן עבודה חדשני מאוד. ואולם, בגלל מהירות הציור והטשטוש שנוצר עקב כך, הצליח מונה להגיע להפשטה, דבר שבכלל לא התכוון אליו. הוא רצה להגיע לשיא הריאליזם וקרה לו בדיוק ההפך. מבחינה היסטורית, באותו הזמן צרפת עברה שינויים רבים, והם תוארו ע"י האמנים האימפרסיוניסטים. הם תיארו את חיי העיר התוססים ובמיוחד את התנועה המרובה בשדרות החדשות שבנה הברון האוסמן בתקופת ניפוליאון השלישי. ז'ורז'-אז'ן האוסמן (Haussmann) שינה את פני העיר פריז, הוא הקים שדרות ארוכות היוצאות מכיכרות עגולות גדולות, אשר משכו המוני מטיילים לאורכן ואיפשרו תחבורה ציבורית נוחה. מונה תיאר מפעם לפעם את פריז עצמה (על אף שעבר להתגורר בעיירה מחוץ לפריז,שם יכל להתרכז בנוף הכפרי האהוב עליו), כמו למשל ביצירה הזו-'בולוור דה קפוצ'ון' שם הדמויות הנצפות מלמעלה ממרפסת בניין גבוה נראות כנקודות בלתי ברורות. בשלב זה מונה לא התעניין עוד בתיאור אנשים- הם הוצגו ככתמים וקווים אשר תוארו לא בכוונה לספר סיפור אלא רק לבטא כהלכה את האור. הוא השתמש במברשת על-מנת לבנות מערך של קווים אופקיים ברורים הנוצרים ממשיחות-מברשת נמרצות. צבעים שונים במשיכות מכחול קטנות ומהירות אשר התמזגו 'מיזוג אופטי' בעיני הצופה כאשר צפה בהם ממרחק מסוים, והן שהעניקו לתמונה חיוּת רבה יותר. באותן השנים החל להיווצר בפריז פרופיל אורבני של עיר קוסמופוליטנית-הנתיבים המפותלים, הדרך העקלקלה, והסמטאות הימי-הביינמיות של בנייני המגורים הישנים נהרסו על-מנת לפנות שטח עבור השדרות המלכותיות בסגנון הניאו-בארוקי והבניינים המונומנטליים שנוצרו עבור נפוליאון השלישי ע"י אותו מהנדס, בארון האסמן. העיר נהפכה להיות מרווחת ומסוגננת, והאמנים הצעירים מצאו בכך אטרקטיביות רבה. גם מונה צייר את העיר המטרופולין החדשה עם הכרכרות והאזרחים המטיילים, על-אף שהוא בעצמו לא היה חלק מהשגשוג הזה. דוגמה טובה לתיאור העיר היא היצירה הזו בדיוק.

וכאן אני מסיימת את דבריי. אני מקווה שזה היה לכם לעזר, גם אם ידעתם את כל זה וגם אם לא. את מונה למדתי לאהוב רק לאחרונה. כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני 'רנסאנסית' במחשבה שלי והמשיכה המיידית שלי היא תמיד לציורים פיגורטיביים מאוד שמצוירים היטב ובדיוק רב למציאות. אבל יש משהו ביצירה של מונה שפשוט שבה את לבי. ההתבוננות ביצירה שלו היא אכן ראשונית, אני מתבוננת ביצירה וגם אם היא לא ברורה לי לחלוטין או מעט מופשטת, היא משרה בי רוגע מסוים. מקווה שגם אתם תאהבו אותו כמו שאני למדתי לאהוב. ותודה לך, אירה! אז עד לפעם הבאה- שתהיה לכולם שבת רגועה ונינוחה- כמו בציור.

Always drawn to the dark horse

שבוע הולך ונגמר לו. יום חמישי בערב, אני עם כוס תה, שומעת שירים שקטים וגשם זלעפות בחוץ. אני יודעת שכבר אמרתי את זה בעבר, אבל כשיורד גשם בחוץ, אני פורחת בפנים. יש משהו קסום בגשם, בדרך שבו הוא חושף את העולם בשברירותו ולרגע גורם לו לקפוא במקום. ובנקודה הזו בזמן, גם אם זה נמשך רק לרגעים ספורים בלבד ותיכף נעלם, אני מרגישה חלק מהיקום הזה. ותחושת השייכות הזו, שלרוב כל-כך זרה לי, מתקבלת בברכה, בחיוך קטן שאומר הכל. 
וכך אני מתהלכת בעולם בימים האחרונים. החורף בא לבקר אותי, וגם אם זה ביקור חטוף, הוא שווה את ההמתנה. 

From "Paper Cup": words and music by Heather Nova. Design: through Polyvore.com

חורף בשבילי זה לפני הכל המוזיקה. הטונים נרגעים, הגיטרה החשמלית מוחלפת באקוסטית, הזמרות נהיות יפות יותר, והמילים- רק יותר מרגשות. היום, כשנסעתי באוטו חזרה הביתה מהאוניברסיטה, ירד גשם בלי הפסקה, וככל שהוא הלך והתחזק, הלכתי והגברתי את הווליום. זו היתה הרגשה מדהימה. הידיים על ההגה, קצוות שיער על הפנים, עייפות של יום ארוך שניכרת בכל נים בגוף, אבל העיניים עדיין מביטות על המבול הזה בעיניים רעננות, של מישהו שזה עתה התעורר משינה ארוכה מדי. בחרתי בשיר הזה של הת'ר נובה מכיוון שמהצליל הראשון שלו, המנגינה פשוט שואבת אותך פנימה. הייחודיות של הת'ר נובה טמונה ביכולת המופלאה שלה לשלב בין טקסטים נוגים, פואטיים, ובין מנגינות מופלאות, והיא קושרת אותם יחדיו בצורה כל-כך קסומה שאין דבר שאפשר לעשות מלבד לקחת נשימה ולהתמסר לכוח של המוזיקה שהיא יוצרת. כמו אמנים רבים וטובים, גם היא מעולם לא היתה עקבית באיכות היצירה שלה. על-אף שהוציאה מספר לא מועט של אלבומים, צריך לברור היטב בין השירים כדי למצוא את הפנינות האמיתיות. אבל שירים כמו זה (שמופיע פה בגרסה מקוצרת, של שני הבתים הראשונים, שהם האהובים עליי מכל) הם שירים שלא מתיישנים לעולם. בכל חורף, אני מוציאה את הדיסק מערימות הדיסקים המאובקות, ולא משנה באיזו תקופה אני בחיים, בין אם טובה או זוועתית- השירים שלה תמיד פוגעים בדיוק בנקודה הרגישה הזו, שאי- אפשר להבין במילים. אז לכבוד ימי-החורף הנפלאים שפוקדים אותנו בשבוע האחרון, קיבצתי לכם את חמשת השירים הכי יפים של הת'ר נובה. למה? כי אף פעם לא מאוחר להתרגש. סופשבוע נעים! ~רעות

  

March Wishlist

בהתחלה, כשניסיתי לגבש את המראה שלי לחודש הקרוב, הצבע האחרון שעלה לי לראש היה ורוד, וורוד בהיר במיוחד.
כשחושבים על חורף, חושבים על סגול כהה, שחור ואפור, ואני בעצמי הודיתי לא פעם שבחורף אני אוהבת להתלבש בשכבות-על-שכבות של גוונים שונים של אפור וסגול. ועם זאת, כשישבתי לערוך את הקולאז' (שנוצר דרך האתר הנפלא של פוליבור, polyvore.com) לא הצלחתי להשתלט על המשיכה המיידית שלי לצבע הורוד החיוור ולשילוב שלו עם גוונים אחרים. בקולאז' ניסיתי ליצור מראה עשיר מבלי לסטות מדי מהפלטה של הורודים. הבחירה שלי בפריטים הללו היא לחלוטין לא חדשנית, והיא גם לא מתיימרת להיות. ברור לי שבבחירה הזו לא אשנה את עולם האופנה או הסטיילינג, ובוודאי ראיתם שילוב דומה לזה בקולקציה של אביב של שנה שעברה. אז מה.
אני מודה, אף פעם לא הייתי חובבת טרנדים גדולה. אבל מה שאני כן, ותמיד אהיה, בחורה קצת מורכבת שאוהבת להתלבש פשוט. ובעיניי, כפי שכתבתי בכותרת, פשוט הוא יפה. בלי התחכמויות- ג'ינס, חולצה, ג'קט. דוחסים צעיף משי צבעוני לתוך התיק, שמים גלוס שקוף (או ורדרד) ומאפרים את העיניים, שמים אוזניות ויוצאים החוצה אל העולם. 
אם תיכנסו לאתר, תראו שהפריטים שבחרתי יקרים בצורה שערורייתית, אבל אל דאגה: תחליפים איכותיים במחירים הוגנים ניתן למצוא בזארה, מנגו, טופ שופ ואלדו. ג'ינס בהיר (פריט 3) ניתן למצוא בזארה במחירים שנעים בין 129-199 ש"ח, והם פשוט מצוינים. הגזרה שלהם מחמיאה, והג'ינס עצמו מגיע בגוונים רבים (אני תמיד איכשהו חוזרת לגוון הבהיר ולמראה המשופשף-קלות) המלצה שלי: לכו על דגם ישר, ללא אפליקציות, נצנצים או יתר קשקושים, והקפידו על כך שהג'ינס יהיה צמוד על הגוף. אני לא אומרת חלילה לקחת מידה או שתיים קטנות יותר ולהיחנק בתוך המכנסיים במשך יום שלם ללא יכולת נשימה, אבל ג'ינס רחב פשוט עושה עוול, במיוחד על בחורות מלאות יותר. גם אם יש לכן ישבן (כמוני) או בטן, לכו על ג'ינס צמוד ש'אורז' את כל הגוף ומעניק בוסט (Boost) נפלא לעמידה, ליציבה הנכונה ולחיזוק שרירי הליבה (ומי שלמדה בלט מגיל שלוש, כמוני, בוודאי יודעת על מה אני מדברת). אל תשכחו שג'ינס נוטה להתרחב מעט במהלך החודש הראשון, לאחר 'ההכרות' הראשונית עם הגוף, ועל-כן, אם בחרתן מלכתחילה זוג מכנסיים שטיפה רחבים עליכן, נסו קודם את הדגם במידה אחת קטנה יותר.
לגבי הצלליות והגלוס (פריטים 9 ו-10) כבר כתבתי רבות ועל כן לא אתעכב על כך. רק זיכרו: מראה מעושן לא חייב להיות מוגזם, אפשר פשוט לטשטש מתחת לעין מבלי 'לצבוע' את כל העפעף ובכך להימנע מהמראה הגותי (שעליי אישית אהוב מאוד, אבל לא על רוב-האנשים שאני מכירה). גלוס- אני מתעבת גלוסים, על אף שיש לי בערך מליונים גלוסים שונים, ובכל פעם אני מנסה רק בשביל להיווכח שזה פשוט מעיק להסתובב עם גלוס דביק. העצה שלי: שימו לפני ואחרי איפור השפתיים לובלו קלאסי (כחול) ואתן מסודרות. הטופ הורוד (פריט 1) הוא שדרוג של מראה הטי-שירט הרגיל, באמצעות הדפס גרפי (שניתן לעשות בעצמכם  כמעט בכל מקום בימנו). עיקר ההתבוננות מופנה לשני פריטים: זוג נעלי הקורל הגבוהים (פריט 5) והג'קט האפור (פריט 2). הנה וידוי: אני שונאת ג'קטים. יש לי בארון שניים: שחור ואפור. בכל פעם שאני לובשת אותן אני מרגישה אוטומטית מבוגרת ב-15 שנה ובגלל זה בקושי תראו אותי איתם, אם בכלל. הפתרון: או לבחור בג'קט עם טוויסט כלשהו (קפלים בכתפיים,למשל) או לנסות לשלב את הג'קט הפשוט עם צעיף מיוחד, תיק  גדול או תכשיט יפה בשביל לתת סוג של איזון ואחידות מבורכת. האופציה  האהובה עליי: להשקיע בנעלי-עקב עוצרות-נשימה, כאלה שהן בלתי-ניתנות-להליכה-בעליל שהכי יפות כשהן מונחות יפה בארון, לצפייה בלבד. 
עד כאן להיום! מקווה שאהבתן את הסטייל שלי לחודש מרץ. לא חורפי, לא דרמטי, אבל יפה ואקלקטי. תוסיפו לזה תרמוס קטן ואתן מסודרות (את שלי רכשתי ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב ביום הכי קר בשנה, תמורת קצת פחות מ-50 שקל שהיו שווים ה-רבה יותר!) תרמוס קטן (חצי ליטר) מחברת ARCOSTEEL- חברה מצוינת שאני ממליצה לכולם לפחות לנסות מוצר או שניים משלהם.יש לנו בבית גם סכינים לחיתוך ירקות-לכאלה שנמצאים הרבה מחוץ לבית- שתדעו יש לכל סכין כיסוי תואם ואפשר לקחת עם קופסא אטומה של ירקות ולחתוך במשרד\ בהפסקה וכו'. ניתן למצוא מוצרים שלהם בחנויות למוצרי בישול במקומות רבים בתל-אביב.  אני מאחלת לכולכם חודש נפלא! חודש מרץ הוא החודש האהוב עליי בשנה (ולא רק בגלל יום ההולדת) אלא בגלל שבחודש אדר מתחפשים, ומי שזוכר את התחפושת שלי משנה שעברה- אני מאלה שאוהבים להתחפש... ואם בתחפושות עסקנו, עדיין לא החלטתי על תחפושת משלי. צריך להזדרז, אם אני לא רוצה לפספס את החגיגות. טוב, גם זה יבוא. עד אז, יש לי עבודה ומבחן לעבור. אבל עכשיו, אחרי כמעט 21 שעות רצוף בעירנות-מלאה, הגיע הזמן לאסוף את כל השמיכות שקיימות בבית הזה וללכת לישון. לילה נפלא לכולם!

היום יום הולדת. לי !

היום יום-הולדת. לי ! אני בת 26. מי היה מאמין. עוד שנה עברה, כל כך מהר, כמעט מבלי שהרגשתי. בדרך כלל ימי-הולדת עוברים לי בהרגשה מוזרה אבל הפעם אני בסדר. העברתי את היום בחברת משפחה וחברים. זהו אושר מבחינתי, אוסף של רגעים נעימים עם אנשים אהובים ויקרים. לפעמים אני מסוגלת לקחת כמה צעדים אחורה ולהבין את החשיבות של כל זה. אני לא לבד. יש אנשים שאוהבים אותי. יש אנשים שחשוב להם שאהיה מאושרת. ולפעמים זה כל מה שאני צריכה, הידיעה הזו שאינני לבד בעולם הזה. ולפעמים זה כל מה שאני צריכה בשביל להיות מאושרת באמת. הנה אני, יושבת וכותבת פה, יש אמנם כלים אינספור בכיור ועבודות להגיש בשבוע הבא, אבל די נחמד לי ככה, בחוויה הזו. להשתהות עוד רגע בחוויה הזו. כמו בכל שנה, גם השנה אני עורכת רשימת מלאי, לראות מה הספקתי השנה ומה אני רוצה להספיק בשנה שתבוא. לרוב זה נותן לי תחושת סיפוק מעצמי, גם אם היא רגעית ומתפוגגת ברגע שיום-ההולדת נותר מאחור. אבל השנה החלטתי לנהוג אחרת. לערוך רשימה לא-שיפוטית, להתייחס אליה כאל קו התחלה ולא כקו-סיום. כנקודת פתיחה לדברים נפלאים שעוד יגיעו. הרבה עתיד להתרחש השנה- סיום הלימודים, החתונה שהולכת וקרבה, אולי המשך של קריירה אקדמית. אין ספק שזוהי תחילתה של תקופה חדשה ומרגשת בחיי, וקשה שלא להרגיש פרץ של אנרגיה, אנרגיה חדשה שהשנה אנסה לתעל אל כדי יצירה, עשייה ופחות אל כדי מילים. לעיתים כך קורה, ומדברים רבות על דברים שרוצים לעשות, אבל החיים מובילים אותך בשגרה מסוימת ובסוף ההספק נמוך מהמצופה. לא עוד. השנה אדבר פחות ואעשה יותר. וכך רשימת המלאי השנתית שלי תפסיק להיות רשימה, תרקום עוד וגידים ותתהווה בין אצבעותיי. זה נכון, מעשים באמת מדברים חזק יותר ממילים.  תחזיקו לי אצבעות, אני יוצאת לדרך חדשה.~רעות